אני חנוך בודין, עצמאי, נכה צה"ל קטוע יד ימין ממלחמת לבנון. לא בוכה, לא מתלונן, לא יושב כל היום באגף השיקום ומבקש הטבות. מצאתי את דרכי בחיים ואני לא דורש שום דבר שלא מגיע לי.
אני כבר חודשיים ללא עבודה בגלל מגפת הקורונה. קיבלתי 500 שקל מענק לנכים ומעבר לזה אף לא שקל. לא אקבל כנראה שום מענק כי המדינה כנראה לא חושבת שמגיע לי. כמו שזה נראה, יעברו עוד לא מעט חודשים עד שאוכל לחזור להרצות בפני קהל.
אני משלם את המסים שלי ולא זכאי לשום פטור או הטבה בגלל הנכות שלי כי היא "רק" 60%. לא אשתף אתכם עד כמה זה קשה לאבד יד דומיננטית בגיל 20, ועד כמה זה משפיע בכל יום, כל שעה, כל דקה, כל שניה. השבוע נחתם הסכם קואליציוני, שרמת הבזבוז שהוסכמה בו חורגת מכל היגיון כלכלי, כנראה מתוך ידיעה שיש מספיק כסף לזה.
לא חשבתי שנגיע ליום שהמנהיגים ירקו לנו בפרצוף וישתמשו בנו בציניות כזו. אני לא אדם שמתייאש ולא פסימי בדרך כלל, אבל נראה לי שאני קונה קופסה גדולה והולך לגור ליד הכנסת. עם מסיכה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com