כן, היה שווה

None

יום הזיכרון שנפתח הערב ויום העצמאות שבוקע ממנו הם יחידה אחת, בלתי ניתנת להפרדה. שניהם נותנים ביטוי חגיגי, מקודש, לשותפות הגורל שמזמנים לנו החיים כאן, בטוב וברע. לא רק אבל, לא רק שמחה: שותפות. יבוא יום שבו גם ערביי ישראל וגם החרדים ירגישו שהם יכולים לקחת חלק מלא בחיבור הזה. אם ירצו ואם לא ירצו, ישראל היא חלק מהם.

 

בשעה שמונה בערב, כשהצופרים יפתחו ביבבת נכאים את יום הזיכרון, אנשים יעמדו דום בשקט. כל אחד יעלה בדמיונו את מראה נופליו – בני משפחה, בני מחזור, חברים לנשק. בכל מה שנוגע לנופלים, הזיכרון בארץ מאוד אינטימי. בכל שנה אנחנו שומעים את הצפירה בהר הרצל החשוך, בטקס של שבט הצופים הירושלמי מודיעין שמתקיים סביב אחת האנדרטאות. אותו טקס בכל שנה, אותם לפידים וזרים מענפי אורן, אותו קודש חילוני, ורק החניכים מתחלפים. השנה הטקס יתקיים במתכונת אחרת, אבל שותפות הגורל כערך, כמחויבות, תמשיך ללוות אותו: עונת הקורונה רק חיזקה את הצורך בה.

 

הכל כל־כך נכון ביום הזה. לכן אני מתקשה להבין מדוע הם מתעקשים לקלקל אותו. מישהו העיר את תשומת ליבי לציוץ שראה אור בטוויטר. צור ארליך הוא משורר וחרזן. הוא חרז על יום השואה ויום הזיכרון. ראש הממשלה התפעל מההברקה וביום שישי שיתף בה את עוקביו.

 

וזה מה ששיתף: "שני ימי זיכרון סמוכים כל שנה. / לטובת החישוב הכללי -/ כמה עולה לנו עם מדינה / וכמה עולה לנו בלי".

 

קראתי פעם אחת; אחר כך קראתי שוב. לא היו לי טענות למחבר: מיטב החרוז כזבו. בהשוואה לדברי הבל אחרים שמציפים את הרשתות החברתיות החריזה כאן היא מלאכת מופת. אבל שאלתי את עצמי מה עובר בראש של נתניהו. האם זה מה שהוא חושב על השואה? האם זה מה שהוא חושב על נופלי מלחמות ישראל? האם הכל בוכלטריה, הנהלת חשבונות של חנות מכולת? שישה מיליונים מול עשרים ושלושה אלף, שמונה מאות ושישה עשר. כל הכבוד לנו: עשינו עסקה נהדרת, ושילמנו בגרושים. היה שווה.

 

כן, היה שווה. אבל לא בגלל שבמלחמות ישראל נפלו מעט, אלא למרות שנפלו רבים, רבים מדי; היה שווה משום שאבותינו הקימו כאן חברה דמוקרטית, גאה, יוזמת, מלאת חיוניות; היה שווה כי הסך הכל שקם כאן עולה על מרכיביו, ואפילו עולה על מה שמציעים כרגע המנהיגים הפוליטיים שלנו.

 

לצערי, לא מדובר בפליטת פה. נתניהו מכור למתמטיקה של השואה. ערב יום השואה הוא נאם ביד ושם. הוא אמר, וחזר ואמר, שאי אפשר להשוות בין השואה לקורונה, ומייד אחר כך השווה: "שלא כמו בשואה, הפעם זיהינו את הסכנה בזמן", אמר. המשפט הקפיץ אותי מכיסאי, מול הטלוויזיה. החזרתי את הסרט לאחור. האם הוא באמת אמר את זה? כן, הוא אמר. כל הכבוד לנו, עשינו עסקה נהדרת: שישה מיליון מתים מול מאתיים, ועל הדרך קמה לנו ממשלה חמישית. היה שווה.

 

לא רק הקורונה היא שואה, גם האיראנים הם שואה וגם הפלסטינים ונשיאם אבו־מאזן, שמנגנוני הביטחון שלו מסכלים לילה־לילה פיגועים נגד ישראלים. גם השמאל, המרכז, כל מי שמשמאלו וטרם הסכים לשרת תחתיו. כולם היטלר, ואני, בנימין בן צילה ובן־ציון נתניהו, מנצח את היטלר. עובדה.

 

השאלה המסקרנת באמת איננה מה הוא אומר אלא מדוע, האם משום שהוא מאמין בזה או משום שהוא רוחש בוז גמור לאינטליגנציה שלנו, בוחריו. אני לא בטוח איזו תשובה מרגיעה יותר.

 

בימים כתיקונם אפשר לחיות עם הזילות הזאת. נתניהו איננו הפוליטיקאי הראשון שחוטא בעניינים האלה, ולא האחרון. אבל ביום הזיכרון? ההחלטה למנוע מאנשים להגיע לבתי הקברות הצבאיים ביום הזיכרון הייתה מוצדקת. אפשר היה לומר אותה בניסוח אחר, בטון אחר, כבקשה מנומקת ולא כפקודה, אבל קשה להתווכח עם עצם ההחלטה.

 

או־קיי, ויתרנו על בתי הקברות. אבל אנחנו מבקשים משהו בתמורה: אל תעשה עסקאות על גבם של הנופלים. יום אחד בשנה תן לנו שקט. √