מסע בארץ נצורה

ערב יום העצמאות יצא עודד שלום למסע מרגש ועצוב, על כבישים דוממים, בין כל 77 הערים של מדינת ישראל. בין אליהו בן ה–92 בונה קריית–שמונה לזוג רוזניס עם ספינות הטיולים העזובות באילת. בין קבר הבבא סאלי בנתיבות המשווע לישועה לחדר היולדות בבני–ברק השוקק חיים חדשים. בין שאולה מרחובות, המורה הכי ותיקה בארץ, לשיפוד הכבש של עונאללה בנצרת. ומכולם, מצפון ומדרום, ממזרח וממערב, שמע את אותה תפילה: רק שתחזור כבר ישראל שהכרנו

זו שעת בוקר לא מוקדמת מדי, ארבעה ימים לפני ליל הסדר. כביש 90, חולפים ביעף על הפנייה לאגמון החולה. חצי שעה קודם לכן נקלענו לוויכוח ברוח טובה בתחנת הדלק בכניסה למושב כחל. יש שם מאחורי התחנה בית קפה נחמד שנקרא "מקום יפה לקפה" בזכות מרפסת טבעית המשקיפה לכנרת, שעליה יושב המקום.

 

בימי יציאתנו לדרכים, בסך הכל לפני שבועיים ימים, ממש כמו עכשיו ביום העצמאות, משטר הגבלות התנועה בישראל היה נוקשה וקפדני, ומעטים נעו בדרכים. בני המזל שאחזו באישור "חיוני למשק" דמו לרוחות רפאים עטויות מסכות. ראית אותם ממרחק ביטחון בחנות הנוחות בתחנת הדלק, כפפות לטקס לידיהם, אישוניהם מוגדלים מהפחד, נעים בעצבנות מחשש שמישהו יתקרב יתר על המידה. בלי הבעות פנים, רק העיניים גלויות, האישונים דיברו. שניים התווכחו אם זה השבוע השני לסגר או השלישי. "מי זוכר, ענה המוכר", שניילון עבה הפריד בינו לבין הקונה, "שני, שלישי, זה כבר לא משנה. מה שהיה קודם", חרץ בפסקנות, "כבר לא יחזור".

 

קרית שמונה

אז עכשיו אגמון החולה ממזרח לנו והעמק, הלב יוצא אליו. הכל ירוק ופורח, סלעי הבזלת ברמת הגולן מנוקדים ירוק עז והחרמון עדיין צבוע בפסים לבנים של שאריות שלג, והכביש שלפנינו ריק. רק כמה משאיות שמובילות תוצרת חקלאית נוסעות יחד איתנו לקריית־שמונה.

 

זו התחנה הראשונה. חריש דרכים בן חמישה ימים בין ערי ישראל. יש 77 ערים מצפון עד דרום, ובמציאות החיים תחת נגיף הקורונה התאפשר לנוע ביניהן ברוגע, בלי מריבות כביש של נהגים מרוטי עצבים, בלי פקקים ועומסים. רחוב תל חי בקריית־שמונה בתקופה הזאת של השנה היה אמור להיות עמוס ברכבי מטיילים. הנחלים שוצפים עדיין בזרימת החורף ששפע השנה גשמים והאביב הוא עונת הטיולים. אבל כשבאנו אל קריית־שמונה באותו בוקר התושבים הסתגרו בבתים וברחובות שררה דממה מעיקה.

 

 

אליהו שמואלי, 92, הגיע לכאן בשנת 50' מהעיר כירכוכ שבעיראק עם אמו ותשעת אחיו ואחיותיו. לא היה פה בית אחד, רק אוהלים וכמה צריפונים במעברה שנקראה חלסה על שמו של הכפר הערבי, שזו הייתה אדמתו עד לפני 48'. עמדנו ברחוב בכניסה לבית הפרטי של שמואלי ושוחחנו בצעקות. הוא עמד ליד עץ הקלמנטינות שבחצרו, ואנחנו על המדרכה, משתדלים לא לסכנו בפנדמיה.

 

"הגענו בחצות הליל", סיפר בהתרגשות, "חושך מצרים. אמרו, זה האוהל שלכם, הצביעו על ערימת שמיכות ומזרנים ושלום על ישראל. בבוקר קמנו וחשכו עינינו. כלום. רק אוהלים מטים ליפול וערב רב של יהודים. תימנים ורומנים וכמה מעיראק".

 

איך הסתדרתם?

 

"הסתדרנו, הייתה ברירה אחרת? כמו עכשיו למשל, לא נלמד להסתדר עם הקורונה? נהיה חייבים ללמוד. אני עבדתי בסלילת כבישים. סללתי את הכביש מצומת גיבור עד קיבוץ דן, ואחריו את הכביש מגיבור עד מטולה. אחר כך עבדתי בסולל בונה. כל השיכונים בעיר שאתה רואה, אני טייחתי. בלוקים שלמים טייחתי, בלוק אחר בלוק. היו שנים קשות אבל יפות. לא היה כסף אבל חלב, לחם, ביצים היה לנו ואת הטבע היפה שמסביב. אחר כך התחילו הקטיושות ולא היה קל. פעם חזרתי הביתה מעבודה בחיפה, ומצאתי את אשתי בארון בגדים רועדת. 200 מטר מהבית שלנו נפלה קטיושה והיא מהפחד התחבאה ולא רצתה לצאת. שבעה ילדים יש לנו, לא יודע כמה נכדים ויש גם נינים".

 

מתגעגע אליהם?

 

"הם מתקשרים כל הזמן. אסור לנו להתרגש יתר על המידה. הקורונה זה עוד התנסות. אני שעברתי מה שעברתי מסתכל על המציאות בלי לחץ. הנה, אני לא יוצא מהבית, יושב מתפלל, קורא תהילים. אין לי ספק שנצא מזה".

 

אחר כך על כביש 89, מעל נחל עכברה, בהתקרבנו לצפת, נראה את עובדי העירייה מתקינים את דגלי המדינה על עמודי התאורה. היה מוזר המסע הזה ערב החג שכל כולו נטול אווירת חג. אולי בתוך הבתים פנימה רגשו ההכנות והאווירה אבל מאום מזה לא גלש החוצה, בטח לא בדרכים שהיו פנויות, בטח לא בעוצמות המוכרות של שווקים מלאים ותוססים. הנה השילוט לקבר האר"י, הפנייה לקבר רבי שמעון בר יוחאי, השלט המכוון לאור הגנוז ואחר כך הכביש מטפס בין כרמי הענבים וחולף על פני דלתון וספסופה והוא עולה ומתפתל, והנה גם לבנון מעבר לגבול, והכל ירוק־עד, ומתחילה גלישה מטה וחולפים על פני אגם מונפורט והכניסה למעלות־תרשיחא. זו נסיעה עם פסקול שנע בין שולי רנד, אהוד בנאי וניל יאנג ודיווחים על התפשטות אקספוננציאלית, אזורי התפרצות והגבלות תנועה. בסוף חלפנו בלי שום עיכוב על צומת כברי ונכנסנו לשדרות הגעתון בנהריה.

 

נהריה

למרגלות הכספומט שבחזית בנק דיסקונט פגשנו את ואדים ההומלס עם קערת מטבעות כמעט ריקה. הוא לא מפחד מכלום, אמר שיכור, "הוודקה הורגת הכל".

 

את אמיר אופנהיימר, 39, הבעלים והמנהל של "פינגוין", מסעדה־בית קפה, מצאנו רוכן על דלפק המשלוחים. זה מקום מיתולוגי שנפתח ב־1940 בעיירה צפונית קטנה שהוקמה על ידי ייקים, הלוא היא נהריה. אביו של אמיר, אילן, הוא הבן של ארנסט, שאבא שלו, הוגו, הוא המייסד של המקום. התחיל בתור צריפון שמכר גלידה וגזוז. בנות העיירה היו מערבבות את החיילים הבריטים באלכוהול ועיניים מצועפות בזמן שפחות מקילומטר מכאן ירדו אל החוף מעפילים.

 

"אבא שלי טוען שעשו אותו כאן בשירותים של המסעדה", אומר אופנהיימר. "הוא נולד ב־84' כמו המדינה. מכרו פה שטרודל ושניצל וינאי, סלט כרוב ומרק גולש ולרגע לא חשבו לסגור. לא במלחמת העצמאות כשנהריה ויישובי הסביבה היו נצורים, לא בששת הימים ולא במלחמת יום כיפור. שום דבר לא סגר אותנו. גם לא מלחמת לבנון הראשונה ובטח לא השנייה, למרות שבשנייה באו לאבא שלי שוטרים והורו לו לסגור. הוא נעמד מולם בחזה מתוח ואמר: 'תצטרכו לזרוק אותי לכלא'. הם ראו שמדובר ביקה עם ראש בלטה ועזבו.

"אני פה מגיל אפס ולא זוכר את המקום סגור חוץ מיום כיפור וערבי ימי השואה, הזיכרון ותשעה באב. 80 שנה המקום הזה לא נכנע לשום מלחמה או פגע, גם לא בשיטפון הנורא שהיה פה בתחילת השנה כשהנחל עלה על גדותיו. וכמו הגשם הפסיכי בינואר, ירדו פה קטיושות בערימות במהלך השנים. וכלום. תמיד פתוח. והנה, באה הקורונה ועשתה היסטוריה. הראשונה שסגרה אותנו. יש לי 120 עובדים, 117 שוחררו לחל"ת. נשארנו 3. אני עושה משלוחים על הקטנוע שלי".

 

תשרדו את זה?

 

"נצטרך לעשות התאמות. כולם יצטרכו. המון מסעדות ייסגרו. זה אירוע שישנה את תרבות הפנאי בישראל".

 

סכנין

הפרידה נעשית בהקשת מרפקים. גם זה במקרה הטוב. לרוב הפרידה נעשית בהרכנת ראש ללא מגע. יציאה לכביש 4 ושעטה דרומה. עכו ממערב ושלט גדול שקבעה העירייה עם הנחיות לימי הקורונה. "נשארים בבית, נשארים בריאים". מזרחה בכביש 85 לכרמיאל ושמאלה ב־784 לסכנין. מאזן גנאים, ראש העיר לשעבר, גר ברחוב אל־ג'ליל פינת אלשהדאא. היה יו"ר קבוצת הכדורגל המקומית כשעשתה היסטוריה ועלתה לליגת העל, וגם כשזכתה בגביע המדינה ב־2004. חבר בל"ד, "מאמין בשלום ושוויון בין העמים, במדינה דמוקרטית לכל אזרחיה, מדינה דו־לאומית".

 

דיברנו על המגפה שפשטה בארץ ושאינה מבדילה בין לאום, דת או גזע. "זה אומר שאנחנו צריכים להיות מאוחדים", אמר גנאים, "יהודים וערבים. להבין שישראל לא יכולה להיות מדינת היהודים בלבד, והיא אינה יכולה להיות מדינת הערבים בלבד. אנחנו כאן ביחד, זה הגורל שלנו ולא יעזור לאף אחד. ומי שהיו לו ספקות אז באה הקורונה וחידדה את זה. יש פה ים של רופאים, אחים, אחיות וכוח עזר שעובדים בבתי החולים. אי־אפשר להוציא אותנו מחוץ למעגל החברתי כי אנחנו חלק מהמעגל הזה. בלעדינו הוא יישבר".

 

אתה אופטימי?

 

"נגזר עליי להיות אופטימי. אני בבוקר רואה רופאים ואחיות שלנו יוצאים לעבוד בבתי החולים, ברמב"ם, בזיו, בכל הארץ, רואה נורמליות. כשאני רואה נורמליות אני אופטימי".

 

זו שעת צהריים מאוחרת וגנאים מלווה אותנו לרכב, מבקש שלא ניכנס לעוקף הקריות בגלל הפקקים. זה האינסטינקט. בשגרה הישנה, אחרי שעברת את טמרה ושפרעם, התנגשת בקיר תעבורתי. יכולת להיכנס על עגלה עם חמור לאיילון של הקריות, כביש 22, ולחלוף על פני היציאות לקריית־אתא, קריית־ביאליק, קריית־מוצקין וקריית־ים בזחילת פגוש־אל־פגוש. עכשיו אתה משייט ב־90 קמ"ש על קרוז קונטרול עם "גם זה יעבור" של טונה וחותך לכביש 75 בנחת.

 

חולפים על פני נשר ויקנעם־עילית והשדות המעובדים שלצידי הדרך. כלים חקלאיים נוסעים לאיטם על דרכי עפר, תמונה שתחזור על עצמה בכל חלקי הארץ, בכבישים שמחברים אותנו לאורך ולרוחב. זו נקודת זמן קריטית בעבודת האדמה, במלאכת החקלאות. הגשם ירד והשקה את הקרקע ואת מה שניטע ונזרע בתוכה. עתה נותר לכוונן ולעבוד בעדינות ולתת לטבע לעשות את שלו עד שיתפקע בתבואה.

 

 

טבריה

כביש 77 מוריד אותנו לטבריה שממבט־על נראית כמו עיר היושבת על שפת אמבט גדול, שמישהו שכח לסגור את הברז שלו. הכנרת נראית כמי שמאיימת לגלוש על גדותיה בכל רגע. המים במעגן הסירות הקטן בחוף "לידו" כבר מלחכים את מפלס רציפי האבן. חיים חצב, 67, יליד וחוקר העיר, קבע איתנו כאן במיוחד כדי לספר על ההיסטוריה של בית האבן בחוף. זה סיפור פנטסטי על מלונאי שווייצרי בשם ריכרד גרוסמן שב־1896 מקים בטבריה את המלון הראשון בעיר, אבל אותנו מעניין סיפור אחר. הסיפור על מגפת 1917, שממש כמו הקורונה, פרצה ערב פסח. "הבריטים בדרך לארץ והטורקים חוששים שהיהודים בפלסטינה משתפים איתם פעולה ומגרשים עשרת אלפים מיהודי תל־אביב־יפו אל הגליל", מספר חצב, "1,161 מגורשים מגיעים לטבריה. העיר מוצפת בפליטים ומתחיל בלגן. באותה העת חיים כאן כ־5,000 איש בבתי אבן ישנים בעיר העתיקה. אין תשתיות ביוב, אין תנאים סניטריים הולמים. הפליטים ממלאים את הסמטאות הצרות. הביוב זורם בצמוד לבתים. פורצת דיזינטריה איומה. בית החולים היחיד שפועל בעיר שייך לכנסייה, במבנה שמשמש היום את המלון הסקוטי. הוא לא מצליח להתמודד עם כמות החולים. כמו באיטליה של היום, הרופאים צריכים להחליט בין החולים, למי יש יותר סיכוי לשרוד. לפי התיאורים מאותה תקופה אנשים מתו כמו כלבים ברחובות, התבוססו בקיאם. הטבריינים מאשימים את התל־אביבים שהביאו להם כולירה ומחלות ומבקשים מהם לעבור למושבות. אל תשאל איזה בלגן היה פה".

 

 

 

מוסר השכל לימינו?

 

"הישמרו לנפשותיכם".

 

"ועוד דבר", מוסיף חצב, "הכנרת הייתה אמורה להיות מלאה עכשיו במבקרים. תראה כמה שהיא שופעת מים ומלאת עליצות, המים מתנפצים קלות על חומת העיר הישנה, תענוג לעיניים. ואיש לא ישזוף עיניו במחזה זה בתקופה הקרובה. הלב דואב. גם עשן המנגלים הסמיך של יום העצמאות שעולה מן החופים המפוצצים עד אפס מקום, ריח שאופף את העיר ושהטבריינים למדו לחיות איתו, לא יעלה השנה כמדי שנה. זו בשורה טובה לחיות, אבל רעה לבעלי העסקים בעיר. עליהם עצוב לי".

 

חיפה

כל יום בשגרת הסגר דומה לקודמו. בחוץ ריק. דומייה של יום שבת. הרכב מותנע וציוץ הציפורים מופרע. נתיבי איילון פנויים. כביש 2 ריק בשני הכיוונים. נתניה, חדרה, אור־עקיבא, אסדת לווייתן מול חוף דור, מטעי הבננות בחוף הכרמל ובריכות הדגים, מגדלי המגורים החדשים בטירת־כרמל, מנזר הכרמליתים בסטלה מאריס, שכונת בת גלים בחיפה, שער הכניסה לנמל. 50 דקות מהבית ביפו לשער הכניסה לנמל חיפה.

 

שמעון אמר, 57, מנהל מחלקת התפעול בנמל, מוביל אותנו לרציף שאליו נקשרה אוניית המכולות תנג'ה ריקמרס. שני הוריו עלו ארצה באמצע שנות ה־50 ממרוקו באונייה. ירדו בנמל חיפה, רוססו בדי־די־טי והועמסו על משאיות למעברות. שנים אחרי שעלה התקבל האב כפועל פשוט לעבודה בנמל. הבן שמעון התחיל לפני 33 שנה כמחסנאי, היום הוא מנהל פה כ־600 עובדים. "בימים של אבא שלי היו צריכים 60־90 פועלים כדי לפרוק אונייה. פרקו אותה בידיים ובעזרת מנופים קטנים. היום פורקים פה בין 12־14 אוניות ביום בצוותים של 6־12 אנשים. סרט נע של שינוע סחורות מכל הסוגים והענפים. מוצרי מזון, גרעיני חיטה לתחנות הקמח, בגדים, כימיקלים, עצים, ברזל, פלדה, מלט, מזון לבהמות, כל מה שמגיע מחו"ל, ו־99 אחוז מכלל המטענים והסחורות מגיעים דרך הים. אז מגפה לא מגפה, הנמל עובד כרגיל, 24/6, בצוותים שלא מתערבבים ביניהם חלילה, שלא תהיה הדבקה. אנחנו דבקים במשימה שלנו שהיא שמירה על רציפות תפקודית. לא משנה מה קורה מחוץ לשערי המקום הזה, פה בפנים מתנתקים ונותנים עבודה כדי שבחוץ לא יהיה חסר כלום".

 

עלינו על מנוף גשר שמספרו G12. תחילה טיפסנו כמה גרמי מדרגות ברזל ואחר כך נדחסנו במעלית קטנה. תא המפעיל יושב 63 מטר מעל הרציף. יהודה פארן המנופאי, עוד חמישה חודשים יוצא לגמלאות, אוחז בשני סטיקים, אחד בכל יד, גוו כפוף כלפי מטה והוא מכוון את המנוף להנפה של עוד מכולה. כך הוא עושה שוב ושוב כשהאתת למטה מכוון ברוגע, "תוריד עכשיו לאט, כן, יופי, עוד קצת, יופי, לאט, כן, בינגו!"

 

הנה דן פנורמה המלבני על רכס הכרמל, שכונת הדר, נווה שאנן, הגנים הבהאים שיורדים על המדרון. הים מלא ספינות המחכות להיכנס לפריקה. פארן פורק את התנג'ה ריקמרס בשיטתיות. אין לו מושג מה יש במכולות. "אותנו לא מעניין מה יש במטען. אנחנו מקצוענים. אתה נתון לחסדי מזג האוויר, לרוחות קשות, לגשמי סופות, כשעפים טילים, בכל מצב. לא פשוט".

 

חיפוש בגוגל בתא המפעיל מעלה תוצאות על שכר המנופאים בנמלים. יש מצב שפארן מרוויח בין 35־37 אלף שקל בחודש. נקי.

 

עם כל הכבוד לקושי, השכר פה לא רע בכלל.

 

הוא מחייך. "זו עבודה קשה. הגב שלי שבור אחר כל השנים. אבל כן, מרוויחים טוב, אין תלונות".

 

נצרת

נפרדים בהרכנת ראש של כבוד הדדי. עולים על כביש 70 וממנו יורדים ל־77 לכיוון נצרת. הנה מגדל העמק שענן עכור יושב מעליה ומקשה על הראות. בדרכים עכשיו אין מה לאכול. היינו נכנסים לשווארמה של אלפסי במרכז העיר לפרק מנה בפיתה, אבל סגור. בתי האוכל, המזנונים ודוכני האוכל סגורים. חלקם עובדים במשלוחים, היתר מדממים את פרנסתם. על סף התמוטטות מרעב האצנו למסעדת עימאד ברחוב תאופיק זיאד בנצרת. פעם, לא זוכר מתי ואיפה, כתב מישהו על השיפוד שווארמה של עימאד שהוא הכי יפה והכי מגרה בארץ. כשהגענו הראש של אחמד עונאללה הבעל־בית הציץ מחלון קטנטן. דלת המסעדה הייתה סגורה. דיכאון.

 

"ימים מאד לא קלים", אמר עונאללה ממרחק שני מטרים לפחות, "למה באתם אלינו? אני אגיד לכם למה, כי אנחנו עושים חומוס ושווארמה ואין יותר ישראלי מהאוכל הזה. מה יותר ישראלי באוכל משווארמה, אה? זה אוכל שאתה אוכל בלי יותר מדי עניין. שם בפיתה, עם חומוס, סלט חתוך דק, שם חריף קצת, טחינה ואם אתה מבין משהו מהחיים שלך אז גם קצת עמבה.

 

עשר דקות, אם אתה ממש אוכל לאט ומנומס בלי שיגלוש לך טחינה מהפה, אתה אחרי האוכל. וזה טעים שיגעון".

 

אז הוא עובד כרגע על הזמנות. רצינו לצלם את השיפוד אבל הוא לא הסכים. "זה שיפוד קטן, פדיחה, בדרך כלל אני מתחיל את היום עם שיפוד 100 קילו". מחלון השירות הקטן הוא הוציא לנו טעימה של חומוס בצלוחית ולידה צלחת שווארמה קטנה. טרפנו בכמה שניות. היה מעולה. "את החומוס אני משרה משמונה בלילה ובחמש בבוקר אני שם על האש לשעתיים ואחרי זה במיקסר".

 

מה אתה מוסיף?

 

"זה פרט שאני מנוע מלמסור לך. גם השווארמה זה עבודה של אמנות. השווארמה שלנו היא מהירך של העגל. שם שלוש שכבות של בשר עגל, שכבה של בשר טחון כבש, שכבה של שומן טלה ועוד פעם, שלוש שכבות עגל, שכבה כבש טחון, ושכבה שומן. האש של הגריל שורפת לאט־לאט ואתה רואה את השומן נוזל ככה יפה־יפה ובעיניים אתה מסתכל ובא לך לטרוף הכל בביס".

 

במה אתה מתבל?

 

"תגיד מאיפה באת לי? יש שאלות שלא שואלים. זה תאמין לי הפיתה הכי ישראלית שיש, אפילו לדעתי יותר מהפלאפל. זה פיתה של יהודים וערבים. אינשאללה זה ייגמר, נשים שיפוד יפה כמו בימים הטובים".

 

זה היום השני בדרכים. נוף־הגליל ריקה. כביש הסרגל עדיין ישר אבל תושבי עפולה יושבים בבתיהם כמו בשאר הארץ. אום אל־פחם, באקה אל־גרבייה, קלנסווה במשולש, טייבה וטירה, כולן חולפות כמו סרט נע במזג אוויר סגרירי ועכור, מלא אבק. אחרי המשולש כפר־סבא. גם שם מפצירה העירייה בתושבים בשלטי החוצות להישאר בבית. אותו דבר רעננה. וגם הוד־השרון.

 

רמת השרון

ברמת־השרון מחכה לנו תושבת המקום, מירי אופק. אופק קנתה שלט בכניסה לעיר ורשמה עליו מעין עדות אופי ממקור ראשון: "מירי אופק – המתווכת מספר 1 ברמת־השרון". נפגשנו בשכונה המערבית. וילות מעוצבות בטוב טעם וגם כאלה שלא על מגרשים של חצאי דונם. יש גם דונם ושני דונם. שבעה־שמונה מיליון שקל למגרש. זו העיר עם הדירוג החברתי־כלכלי הכי גבוה בארץ. "עיר עם נינוחות של מושבה", אומרת אופק, "הרבה בעלי מקצועות חופשיים, הרבה הייטקיסטים אבל גם הרבה מעמד ביניים, החתך הישראלי הרגיל. יש פה שכירים בדרגות גבוהות, מנכ"לים ובעלי פירמות, אבל זה לא מקום פלצני ומנותק. הנה עכשיו יש פה הרבה יוזמות התנדבות בקהילה לעשות למען קשישים וצוותי רפואה. זה מקום שהוא מאוד מחובר לחברה".

 

נראה כמו העיר האידיאלית לגור בה בזמן מגפה. יש מרחב, אין צפיפות.

 

"מסכימה, יש פה מרחב לתושבים".

 

אופק אומרת שכרגע העסקאות נמצאות במצב של המתנה. "אנשים מחכים לראות מה יקרה, מתי המשק יתחיל לחזור לסוג של שגרה. אני אבל חושבת שהמצב המשברי הכלכלי הזה יחלוף תוך כמה חודשים. הטבע הישראלי הוא לשכוח מהר. יש בהחלט טלטלה, נוצר לאנשים חור בכיס, אבל האנרגיה תדחף כלפי מעלה.

 

"כשיוסרו המגבלות והמחסומים, השוק יתפרץ", ממשיכה המתווכת אופק, "הישראלים אוהבים לחיות כאן עכשיו ומיד. כולנו נפרוץ החוצה מהבתים ברגע שירשו לנו ואנשים יחזרו לטוס לחו"ל וללכת למסעדות ולקניות בקניונים. הישראלים יחגגו את החיים. מה זה יחגגו, יטרפו אותם".

 

בני ברק

בשעת בוקר הרכב חותך כמו סכין בחמאה את רחובות רמת־גן ואת השלט המכווין לגבעתיים. "הקורונה מחכה לך מחוץ לבית!" מדווחת עיריית רמת־גן בשלטים ברחבי העיר. רגע לפני הפנייה לרחוב האדמור מנדבורנא בבני־ברק מחסום צבאי. יש שם שוטרת ואיתה שני חיילים. הם אדיבים. עם כפפות לטקס, מסכת פנים, קשה להבחין בארשת פניהם. אולי הם מבועתים מהסיטואציה. ואולי כבר התרגלו. אחר כך, כל הדרך אל בית החולים מעייני הישועה בעיר, צומת אחר צומת, מחסומי משטרה וצבא וחיילים נושאים ארגזי מזון בכניסות לבנייני מגורים.

 

זה היום השלישי בדרכים, יום לפני ערב ליל הסדר. בני־ברק נראית המומה, מעטים המקומיים היוצאים לרחוב. רכב עם רמקול קשור על גגו נע ברחובות: "בהוראת הרבנים חל איסור בהבערת חמץ...", קורא מוסר ההודעה בקול ניחר במבטא יידישאי כבד.

מחלקת יולדות בית החולים מענייני הישועה בני ברק | צילום: דנה קופל

 

זו העיר הצפופה בארץ. גם בנתוני הילודה מובילה העיר וגם בשיעור חולי הקורונה. פרופ' יוסי לסינג מחכה לנו במבואת בית החולים. מנהל אגף נשים ויולדות מוליך אותנו במסדרונות אל חדר ישיבות שבו ניתן לשמור על מרחק ביטחון אחד מהשני. השיחה מתקיימת מבעד למסכות פנים. "ממוצע הילודה בבני־ברק עומד על 6.2 למשפחה, הגבוה ביותר בעולם המערבי. במערב אירופה הממוצע עומד על פחות משניים למשפחה. יש פה בבית החולים כ־12 אלף לידות בשנה, המקום השלישי בארץ אחרי סורוקה בבאר־שבע ושערי צדק בירושלים. עמוס פה מאוד ביום־יום, חכו רגע, אני חייב לענות..."

 

הוא מרצין לרגע כשהטלפון צמוד לאוזנו ומיד מחייך. "התבשרתי שיילדנו את חולת הקורונה התשיעית", מעדכן הפרופסור וממשיך: "יש פה 30 לידות בממוצע ביום. והקורונה לא עוצרת את התהליכים הטבעיים של היריון תשעה חודשים ולידה. כך שדבר ראשון יצרנו כאן מרחב של ילודה בביטחון. התאמנו שלושה חדרי לידה לנשאיות קורונה או חשודות כנשאיות. הצוותים ממוגנים, המרחבים מופרדים, והעבודה כפי שעיניכם רואות, ממשיכה כרגיל תחת ההנחיות והמגבלות שהגדרנו לעצמנו".

 

לחדר נכנסת אחראית חדרי הלידה, ציפי לוריא. 44, אם לתשעה ילדים בעצמה, ילידת בני־ברק, גרה בגבעת־שמואל הסמוכה. "יש כאלה שמגיעות עכשיו לחוצות כי השכנים בבניין שלהן בבידוד או שהסביבה הקרובה שלהן חולה. ויש שמגיעות קוליות, אולי בגלל שזו לא הלידה הראשונה שלהן. המציאות בהחלט לא פשוטה אבל אנחנו כאן כדי לסייע לנשים להביא לעולם דור חדש.

 

"בהתחלה שמנו לב שהיולדות מביטות בנו בחשש, בסוג של רתיעה", אומרת האחות לוריא, "הבנו שהן לא רואות שום הבעה, לא חיוך, לא מאמץ, אפילו לא שחרור אוויר של הקלה. המסכה מסתירה הבעות. התחלנו לומר: 'עכשיו אנחנו מחייכות, עכשיו צוחקות'. לפני כמה ימים ציירנו כולנו סמיילי על המסכות, מחווה קטנה של רגש. תחשוב שבתוך הטירוף שמסביב ישנה כאן שמחה מאוד גדולה. בכל רגע ורגע נבראים פה חיים חדשים".

 

אריאל

נפרדים מבני־ברק. תמרון עם אפליקציית הניווט כדי לצאת לכביש 471. פתח־תקווה נמתחת משמאלנו. הרכב שועט מזרחה וחותכים בירידה לקריית־אונו. עוד תמרון ואנחנו על כביש 461. אולי בסמרקנד, מסעדת האוכל הבוכרית באור־יהודה, אפשר להצטייד עכשיו בטייק־אוויי לדרך. אבל אור־יהודה סגורה. מחסום בכניסה מונע כניסת אנשים. חזרה לכביש הראשי. יהוד משמאל, ירידה ל־444 בדהרה על פני אלעד. ראש־העין נמצאת בהמשך ולפני כפר־קאסם חותכים לכביש חוצה שומרון, לכיוון אריאל. נוף הבניינים של מרכז הארץ מתחלף בטרשים נטועים עצי זית. כפרים פלסטיניים לצד התנחלויות מוקפות גדר. פריחה סגולה של ג'קרנדות מקבלת את פני הבאים לאריאל. המרכז המסחרי ברובע א' שומם. זו שעת טרום־צהריים ורק ב"פיצה אש" יש קצת פעילות. סהר לוי, 40, בעל הפיצרייה, אומר שזו אחלה עיר למרות שכרגע לא נראית מי יודע מה. "תראה איך המרכז הזה מוזנח, הנורות תאורה שרופות, לא מפנים את הזבל בזמן".

 

מה אתה אומר, ביבי יחיל את הריבונות הישראלית בשטחים?

 

"לא יקרה. ביבי יכול להגיד מה שהוא רוצה, לדבר הוא יודע. הוא גם אמר שהוא יטפל במערכת הבריאות ועכשיו אנחנו רואים מה מצבה באמת".

 

נפרדנו בברכת חג שמח. חזרה לכביש 5 מערבה וירידה ל־446 שחותר דרומה במקביל למישור החוף בין כפרים פלסטיניים עד העיר החרדית מודיעין־עילית וצומת שילת. קודם לכן עוברים מחסום בידוק בחזרה לשטח הקו הירוק. הבודקת עם מסכה וכפפות ושומרת מרחק, מסמנת לחברתה בביתן להרים את המחסום. כשמודיעין ובנייני הענק שלה מולנו אנחנו פונים שמאלה ועולים לירושלים בכביש 443.

ירושלים

זו כבר שעת אחר צהריים מאוחרת, אוטוטו ערב, השמש לא ברום הרקיע אבל עדיין מורגשת ומאירה. הנה הירידה לכיוון ים המלח ומעלה אדומים אבל פנינו לכותל המערבי. הרחבה ריקה. עובד התחזוקה אהרון מאכיל יונים למרגלות ברזיית המים בכניסה לעזרת הנשים.

 

דממה משונה. מתי בגלגול הזה היה הכותל ריק ככה, נטוש ועזוב. חיים בן עזרא עובד המקום אומר שלא היה כדבר הזה. "עכשיו היו צריכים להיות פה לפחות אלף איש. לפחות. אנשים באים לכותל ערב החג להתפלל, לבקש גאולה, להירפא, להשתדך, לכל דבר. שנים אני עובד פה ואין מקום שיש בו יותר אווירת חג מאשר בכותל. עיני כל העולם היהודי נשואות למקום הזה, אתה מרגיש את אווירת החג באוויר, באבנים, בלבבות. ותראה עכשיו איזה ריק, את מערומי הכיסאות מסודרים כמו חיילים, בלי אנשים. הרחבה שוממת כמו מדבר".

 

נצא מזה?

 

"בעזרת השם. אין לי ספק שנצא מזה. נצא יותר טובים, יותר סובלניים, מחוזקים ומחושלים. המניעה מאנשים היא מלהגיע לכותל אבל לא מהשכינה. היא נמצאת פה כל הזמן, זו ההבטחה. היא מעולם לא זזה מפה ולעולם לא תזוז".

תל אביב

שלוש שעות לפני ליל הסדר נאסרה התנועה בין הערים. בכבישים הוצבו מחסומים. אחר כך, בחול המועד, היום הרביעי בדרכים התחיל בטיילת היפהפייה מול סוכת המציל בחוף הילטון. עיריית תל־אביב תלתה דגלים לקראת יום העצמאות והם מתנופפים ברוח האפוקליפטית שפקדה את הארץ. המציל יוסף פלח, שכולם קוראים לו ז'וז'ו, התחיל את עונת הרחצה בשמונה במרץ. שעתיים אחרי שפתח את חלון הסוכה והוציא את החסקה קיבל הוראה להתקפל. התחילה הקורונה והים נסגר עד הודעה חדשה.

 

"אין לי מילים", הוא אומר, "תל־אביב בלי ים זה כמו חנות בגדים בלי חלון ראווה. אתה מכיר חנות כזו? החופים של העיר הזאת הם החלון ראווה של ישראל, לא רק של תל־אביב. זו צביטה ענקית בלב. כי הים זה הכל, זה החיים עצמם. זה החדר כושר הכי טוב שיש, המקום הכי מרגיע שיש. תבוא לים כל יום, לא תצטרך, לא פסיכולוג ולא פסיכיאטר. אנשים משלמים עשרות מיליונים כדי לגור על הים. מי לא אוהב את הים?"

 

האמת לא מכיר אחד כזה. נקווה שעד הקיץ זה יעבור.

 

"אני במחשבה שלי שהחמסין יהרוג את הנגיף הרע הזה", אומר המציל פלח, "הרי הווירוסים חוגגים עלינו בחורף, אבל בוא נראה את הקורונה בקיץ התל־אביבי עם החמסין והלחות של ה־002 אחוז. מת שהלחות תגמור אותו, מת. היא הורגת כל אחד. אז שתגמור גם את המגפה הזו".

 

בת-ים

בירידה לאיילון כבר מדברים ברדיו על טקסי יום הזיכרון. חולון משמאלנו. הטקסים ייערכו ללא קהל נאמר. גם טקס הדלקת המשואות בהר הרצל ייערך ללא קהל. יורדים במחלף קוממיות, פונים ימינה לרחוב אנה פרנק בבת־ים ועוצרים בחזית מגדל מגורים הצופה אל בית הקברות בחולון. רביב בן מנחם המכונה רביבו גר בקומה ה־15, אלירן צור בקומה העשירית. אחיו של רביבו, ניר המכונה נירו, מגיע מביתו שברמת־גן. "הפרויקט של רביבו" זו שלישיה ששרה קאברים ומחרוזות. יש להם גרוב ייחודי והם מוכרים הופעות מראש. זה עסק. בחודש מרץ נקבעו להם 25 הופעות. גם אפריל היה מלא עם ארבע הופעות בערב יום העצמאות ושתיים ביום החג עצמו. הכל בוטל. יש להם שבעה נגנים, שני אנשי סאונד ושני אנשי משרד. כולם עכשיו מושבתים. "אז אנחנו יושבים בבית ועושים לייב בפייס", אומר נירו, "מעלים סטורים באינסטגרם, מופיעים בזאפה מול מצלמות בלי קהל. זה מוזר".

 

"תחום ההופעות יהיה האחרון שיתאושש", מעריך רביבו, "לאנשים תהיה בעיה להידחס באולם עם עוד אנשים או לעמוד בצמוד במקום פתוח".

 

"יהיה בסדר", מסכם אלירן, "נופיע בקטן. אמנות נובעת מהנשמה ואת זה אי־אפשר להשבית. התחום שלנו יצטרך להמציא את עצמו מחדש, לחשוב על דרכים יצירתיות להופיע ולהתפרנס".

רביבו עושה לנו סיבוב בגג. יש לו שם צי שלם ומשוכלל של מכונות עישון וצליית בשר, ובפריזר הענק שלו שוכב חצי טון בשר משובח. הוא לא מחכה ליום העצמאות כדי לשים סינטה על המנגל. "אני עובד בימי עצמאות אבל השנה זו הזדמנות לבלות בבית עם הילדים. הגדול יבוא בעזרת השם מהצבא, השניים האחרים בבית, נוציא הגברה לגג, נעשה שמח ונתפנק על האש עם פריים ריבס ואנטריקוט. ככה מצומצם, רק המשפחה. זו הזדמנות".

 

רחובות

יורדים שוב לנתיבי איילון ובסופם, אחרי המחלפים שמובילים למתחמי הקולנוע הענקיים והשוממים של מערב ראשון־לציון, עולים על 431 כדי לרדת ממנו בנס־ציונה, שאותה אנחנו חותכים באבחה כדי לפרוץ לרחובות בנהמת מנוע מלא מרץ. שאולה פרנקל, המורה הכי ותיקה בארץ, 68 שנה במקצוע, מחכה לנו בדירה צנועה במגורי הסגל במכון ויצמן. בעלה אביעזרי, בוגר מלחמת תש"ח וממפתחי "ויצק", המחשב הישראלי הראשון, הוא פרופסור למתמטיקה במכון. שניהם מזמן לא צעירים ושניהם עדיין עובדים.

 

תהינו לגבי ההוראה במציאות של למידה מקוונת, מרחוק. פרנקל לא מהססת: "אני שלימדתי במעברות בפרוזדור ירושלים, על הארץ, בלי שולחנות וכיסאות, אומרת לך שהוראה זו הוראה. זה בהחלט מאתגר אבל כל תקופה והאתגרים שלה.

 

"בכל שנותיי כמורה, כולל היום, אני דואגת שתלמידיי ילמדו קשה. אני לא מוותרת. המחשב הוא רק אמצעי. אותו דבר המחברת. בסוף מי שצריך לשבת וללמוד זה הילד או הילדה. הרצון הוא שלהם, אנחנו צריכים לעודד ולא לתת להם לעשות לעצמם הנחות".

 

אביעזרי הדליק לפני שנתיים משואה ביום העצמאות לכבוד מדעני מכון ויצמן ו"המדענים הישראלים המגלים נסתרות ופורצים דרכים חדשות". אין לו ספק שבמעבדות הנמצאות לא הרחק מכאן תפותח בסופו של דבר תרופה לקורונה. הם מציגים תמונה קבוצתית של כל המשפחה. שישה ילדים יש להם, את הנכדים והנינים הפסיקו לספור. יעקב נפתלי פרנקל ז"ל, הבן של אברהם, בנם החמישי, היה אחד משלושת הנערים החטופים בגוש עציון שנרצחו לפני שש שנים. "הגעגוע" אומרת שאולה, "הוא אין־סופי, אין יום שהוא לא נוכח".

 

קרית גת

מזל ששאולה הגישה תקרובת צנועה כי כמו שכבר ציינו זה לא זמן להיתפס רעב בדרכים. הפרדסים בצידי כביש 40 מתחלפים לשדות. כבר חלפנו על פני גדרה, קריית־מלאכי לפנינו, אחריה מחכים לנו בקריית־גת. בכניסה למפעל "סוגת" באזור התעשייה של העיר מודדים לבאים בשערם חום במצח. זה מתחם ענק עם ערימות בלתי נתפסות של סוכר, אורז ומיני קטניות שבתחילת היסטריית אגירת המזון, עם פרוץ הקורונה, נראה כמו שדה קרב. "עבדנו פה מסביב לשעון", אומר יפתח וינשטיין, סמנכ"ל התפעול, "יצאו מכאן משאיות עמוסות בכל שעות היממה. עד עכשיו אנחנו בהגברת קצב, וזה אחרי שהוספנו מכונות ייצור וגייסנו עוד כוח אדם. רק במרץ הוצאנו 270 אחוז יותר סוכר מעל הביקוש הרגיל שלנו".

 

את ניסים נגב מצאנו ליד מכונות הניפוי של האורז הפרסי. 52, יליד מומבאי, עלה בגיל שנתיים, 23 שנה במפעל, מנהל מחלקת אורז, קטניות ומוצרי מאפה. מה זה מוצרי מאפה אתם שואלים? זה שומשום, קוקוס, שיבולת שועל, פירורי לחם לבנים ומוזהבים. "ברגע ששמעתי שיש היסטריה סביב הנייר טואלט הבנתי שזה יגיע אלינו", הוא אומר.

 

מה הקשר בין נייר טואלט למוצרים שלכם?

 

"תבין לבד. בכל מקרה אמרתי לעובדים שלי: 'אנחנו נכנסים עכשיו למוד חירום, זה אומר שיש מלחמה. החברה צריכה אתכם, אני צריך אתכם, עם ישראל צריך אתכם'. הם ממש התגייסו. שתי משמרות ביום בלי חפיפה בין הצוותים. אלה הולכים, אלה באים. 24 שעות, שישה ימים. עם ישראל יושב בבית ואוכל, אנחנו דואגים לו שלא יהיה חסר. הנה תראה איך הכל מתקתק, לא עוצרים לרגע". עמדנו והסתכלנו. אולם הייצור נראה כמו כוורת דבורים עמלות. עובדים בלי להוציא הגה, רק המכונות זימזמו.

 

נתיבות

חוצים את הנגב הצפוני. הוא מדהים עכשיו. השדות נמתחים אל האופק והאדמה נראית כל כך טובה, מלאה מכל טוב הארץ. צומת בית קמה. שמאלה לרהט ואופקים אבל אנחנו דוהרים על כביש 293 לנתיבות, לקבר הבבא סאלי, רבי ישראל אבוחצירא ז"ל. זה מתחם מוקף גדר שאנשים מכל הארץ ויהודים מרחבי העולם פוקדים כדי לבקש עבורם ועבור קרוביהם בריאות טובה ורפואה שלמה, זיווג טוב, פוריות, פרנסה, הכל הולך. "אבל תראו איזה ריק", אומר הרב אביאל חיים חורי, "בדרך כלל בחול המועד יש פה לפחות אלף איש ביום. בכל שעה נתונה. עכשיו ביקשו שהמקום יהיה סגור. זה מקום של ישועות. מקום של רגש חזק, רגש שמפעפע ומציף אותך. באים אנשים דתיים, מסורתיים לייט, חילונים, ספרדים, אשכנזים, אנשי עסקים שכלתניים, את כולם ראיתי פה".

 

במתחם הקבר מתפלל הנכד הרב משה אבוחצירא והוא אינו יכול לדבר כרגע.

 

"אתמול הרב משה אבוחצירא אמר לי", אומר הרב חורי בלחש, "שבכל ההיסטוריה היו רדיפות, עלילות דם, פוגרומים, שואה, מלחמות, המון צרות, אבל תמיד התכנסו היהודים בבתי כנסת והתפללו יחד עד חלוף הגזרה. היהדות תמיד ראתה בהתאספות לתפילה כלי נשק כנגד כל פורענות ועכשיו הנשק נלקח מאיתנו. 'תראה לאיזה מצב הגענו', הוא אמר לי, 'יש לנו תרופה על המדף אבל אסור לגעת בה'".

 

אילת

היום החדש שמפציע תופס אותנו על הכביש בין באר־שבע לדימונה, בדרך לאילת. יום חמישי ואחרון בדרכים. ישנה תקופה קצרה בשנה, אחרי הגשמים ולפני מכות החום הבלתי נגמרות של הקיץ, שהמדבר מכוסה עשב טרי וירקרק. במבט מהרכב הנוסע לאיטו אפשר לראות עדרי צאן, גמלים וסוסים האוכלים מעשב השדה. זה מראה מרהיב בתוך פריים של מרחבים פתוחים מנוקדים בבקתות הבדואים החיים בפזורה. אחר כך הכביש יורד ומתפתל אל מול השמש שעולה במזרח, וים המלח נגלה כשלצידו אדמת המדבר המחורצת. גם הערבה מרהיבה עכשיו והיא מכוסה פלומת פריחה בירוק וסגול רכים.

 

במרינה מול מלון "מלכת שבא" מחכים לנו קרולין ומושיקו רוזניס. יש להם ארבע ספינות טיולים, האטלנטיס, הרמוני, קפטן פיליפס ולאמי, שבשעה הזאת היו אמורות לצאת כבר להפלגה כשעל סיפוניהן מאות נופשים. "אין מצב שהיינו יכולים להחליף איתך מילה", אומר מושיקו, "לא היום ולא מחר ולא בעוד שבוע ובטח לא ביום העצמאות. הייתי אומר לך, 'רוצה לדבר, אין בעיה, תחזור באוקטובר אחרי חגי תשרי'. עכשיו מי יודע מה יהיה איתנו ואם בכלל נשרוד את התקופה הזאת".

 

ישבנו על המרינה ושתקנו. לא מצאנו מילים לנחם ולעודד אותם ונראה היה שגם להם לא היה מה להוסיף. הסיבוב שעשינו בעיר הריקה והשקט המפחיד ברחובות ולאורך החופים אמר הכל. "זו שרשרת מזון ענקית וכל החוליות מיובשות", אמרה קרולין, "אנחנו מפרנסים עובדים וספקים שמפרנסים אחרים וכך הלאה. ככה הכסף מתגלגל, ככה עובדת כלכלה, אבל עכשיו הכל מת".

 

סיפרנו על משאלת הלב של ז'וז'ו המציל מתל־אביב, שהחמסין הישראלי יהרוג את הנגיף. ניסינו לעודד. "אז שעד אז יחברו את אילת למכונת הנשמה", ביקשה קרולין, "כדי שנישאר בחיים". "הלוואי", אמר מושיקו, "שהחום שלנו יגמור את הקורונה. אני מאמין בכלכלה שלנו, היא חזקה, אבל הממשלה תהיה חייבת לעודד תיירות פנים ולעודד אותה בפרסום אגרסיבי ותמיכה בכל הענף. אחרת מה ומי יישאר פה? ואם כבר יום עצמאות, רבאק, פה זה אום־רשרש, דגל הדיו, אל תיתנו לנו לגווע".