מבמת התיאטרון לעבודה בשליחויות

לפני הקורונה הם מילאו אולמות וזכו מדי ערב למחיאות כפיים. עכשיו, בהיעדר אופק לחזרה לשגרה של עולם התרבות, מצאו את עצמם שחקנים ורקדנים מחפשים הכנסה חלופית. אמנים שהפכו לשליחים, מוכרים בפיצוצייה, עובדי קטיף ועוד, מדברים בגילוי לב על המהפך התעסוקתי הכפוי, ומקווים לזמנים טובים יותר

בר חודשיים שהם יושבים בבית ומחכים לרגע שבו יחזרו סוף־סוף לאולמות התיאטרון והמחול, ימלאו את זאפה, קיסריה והיכל מנורה מבטחים. שחקנים, זמרים, נגנים, רקדנים וכל מי שהבמה בשבילו היא אורח חיים — ופרנסה בימים שאינם ימי קורונה — מגרדים בינתיים כסף מאיפה שרק אפשר כדי לשרוד.

 

מצב הרוח שלהם שפוף, והמתווה שהציעה הממשלה לחזרה לשגרה רחוק מלעודד אותם. וכך, חלקם הגדול יושב בבית, ממתין לשינוי, ויוצא להפגין נגד מדיניות הממשלה (ראו מסגרת). אבל יש גם לא מעט אמנים שהחליטו למחול על כבודם האישי, ולהמציא את עצמם מחדש בעבודות מזדמנות, עד החזרה האמיתית לשגרה.

 

לא כולם ששים לדבר על זה. ענייני אגו, כמובן. גיא לואל, אחד השחקנים העסוקים במדינה, הוא כפי הנראה השחקן הבכיר ביותר שהודה במצב. הוא בחר לעבוד בירקנייה של קרוב משפחתו, וזכה לשבחים גדולים על התושייה ועל הנכונות לדבר על כך. "אני לא אוהב לשבת ולבכות שאין עבודה, אז הגעתי לכאן", סיפר ל־ynet. "כשהבנתי שלא הולכות להיות הצגות ואין אופק — ידעתי שצריך לקחת את עצמי בידיים. אני מעדיף להזיז את עצמי מאשר לשבת בבית".

 

"אין מקום לאגו"

 

תום גרציאני, שכיכב בסדרות "תאג"ד", "גאליס", "שלטון הצללים" ו"בת אל הבתולה" ובתיאטראות הבימה ובבאר־שבע, עובד בחודש וחצי האחרון כשליח בחנות פרחים במודיעין, שם גרים הוריו. "הציעו לי לעזור בחנות בפסח", הוא מספר. "קפצתי על ההזדמנות. זה לגמרי עזר לי להתייצב כלכלית".

 

לרגע לא התלבטת?

 

"בהתחלה זה לא היה קל. פתאום האגו נרמס קצת. אבל לאט־לאט אתה לומד להעריך את הדברים הטובים שבזה. כשבן אדם נותן לך טיפ על השירות, זה מעלה לך חיוך על השפתיים. זה גם שמר אותי שפוי באיזושהי צורה, וזו גם צרת רבים, מה שמקל עוד יותר. כשזיהו אותי בהתחלה, בעיקר מהסדרות בטלוויזיה, זה היה מביך. אבל מהר מאוד הבנתי שזה בכלל לא נורא. זה נחמד גם לי וגם למי שמקבל את הזר. בסופו של דבר פרחים זו אנרגיה טובה, וכל עבודה עדיפה על האפשרות לא לעבוד. אני יכול להבין את רגשות הבושה של חלק מהשחקנים שעובדים בינתיים בעבודות אחרות ומתביישים לדבר על זה, אבל באמת שאין ברירה ואין מקום למשחקי אגו".

 

דניאל בוצר, שחקן ומחזאי בן 37, לא רק המציא לעצמו מקצוע חדש, אלא גם סייע לעשרות קולגות למצוא פרנסה. כשהבין שהוא ואשתו ניצן – הורים לשתי בנות קטנות – הפכו למובטלים, הקים חברת שליחויות בשם "הבימה שליחויות", ומאז הוא עסוק עד מעל הראש.

 

"חברת השליחויות נולדה שבוע לפני ליל הסדר", הוא מספר. "בהתחלה, כשהבנתי שאני ואשתי איבדנו את הפרנסה, הייתי במצב של הלם. אבל אז אמרתי לעצמי שאין ברירה, אני חייב להביא פרנסה הביתה. שאלתי את עצמי מה אני יכול להציע לעולם, וראיתי את האוטו שלי עומד ליד הבית. אמרתי: אני אוהב לנהוג, בוא נראה איך אני ממנף את זה לפרנסה".

 

הוא נקלט כעובד בחברת שליחויות והעלה פוסט לפייסבוק בחיפוש אחר עבודות נוספות. "הגיעו פניות רציניות, 112 חבילות שצריך לשלוח עד חג הפסח, וזאת כבר הייתה כמות שלא יכולתי להתמודד איתה לבד", הוא מספר. "הבנתי שאני צריך כוח אדם ושוב כתבתי בפייסבוק פוסט לחבריי השחקנים: 'מי שיש לו רכב ומעוניין לעבוד בשליחויות, דברו איתי'. עשרות שחקנים פנו אליי".

 

יש שחקנים שמתביישים לספר שהם מצאו עבודות כשליחים או כקופאים ברשתות השיווק.

 

"אני לא חושב שיש זמן לבושות או לאגו בזמנים כאלה. מי שלא הפנים את זה, יש לו עוד דרך ארוכה לעבור. אני בן אדם בוגר, יש לי משפחה, ואני לא אוכל לחיות עם התחושה שהאגו שלי והמחשבה מה יגידו ימנעו ממני לפרנס את המשפחה. אני צריך לדעת שניסיתי הכל. כרגע יש לי חמישים שחקנים שעובדים אצלי באופן רצוף ויש לי עוד עשרות פניות. זה מראה את גודל המצוקה שלנו".

 

תמשיך בזה גם אחרי הקורונה?

 

"אני בהחלט מתכוון להמשיך בזה. אנחנו חברת השילוח היחידה בעולם שכל השליחים שלה הם שחקנים, ואני חושב שאפשר למנף את זה ולהפוך את המפגש בין השליח ללקוח לחוויה בפני עצמה. לרוב השחקנים אין עבודה באופן יומיומי ואני חשוב שזו יכולה להיות השלמת הכנסה די נוחה".

 

ניל משען, שחקן תיאטרון הבימה, מעביר את שעות הפנאי הארוכות כמורה פרטי לערבית. "שירתי בצבא ב־8200, ושנה חצי עסקתי בלימוד ערבית", הוא מספר. "החלטתי שאני יוצא עם שפה מצבא. אחרי לימודי המשחק אפילו העליתי הצגת יחיד בערבית – 'הברווזון המכוער'. כרגע אני מלמד ערבית סטודנט מהאוניברסיטה, ומקווה לעוד תלמידים".

 

ואתה מרוצה?

 

"מה לעשות, אנחנו לא עובדים, וחייבים להתפרנס ממשהו. הכי חשוב למנף את עצמך בתחומים שאתה טוב בהם. היסוסים? משחקי אגו? לא היו לי שום היסוסים. זה חארטה מבחינתי. אני לא יכול לבוא לבעל בית שלי ולהגיד לו, 'אני אמן, תתחשב בי, אני לי איך לשלם את שכר הדירה'. כשהכל ייגמר, נחזור לבמה".

 

קורסים נפשית וכלכלית

המצב החדש גרם גם לנגנים בכירים בתזמורות לחפש לעצמם אפיקי פרנסה חלופיים. "אין לכם מושג מה זה להתאמן בניגינה במשך שעות, לבד, בחדר בבית של ההורים, כי נאלצתי לעזוב את הדירה השכורה שלי", מספרת נגנית כינור באחת התזמורות המובילות בארץ. "פשוט אין כסף בארנק. זה מצב נואש. היה ברור לי שאני חייבת למצוא לי עבודה. אז עכשיו אני עובדת במינימרקט בשכונה. מסדרת מוצרים על המדפים. זה מה יש. הכי קרוב לבית, כדי שאוכל במקביל להמשיך להתאמן. חייבים להחזיר אותנו לנגן. חייבים. יש לי קולגות שאין להם הורים לעבור אליהם. הם ממש בבעיה".

 

עדי גרוס (24), רקדנית בלהקת הבלט הישראלי, המירה את העבודה הפיזית הקשה כרקדנית בעבודה פיזית קשה לא פחות – קטיף. "העיסוק הזה נותן לי הרבה סיפוק בזמן שאני לא יכולה לרקוד בסטודיו ומול קהל, וגם קצת פרנסה", היא מספרת. "יצא לי כבר להיות בכמה איזורים חקלאיים, כאשר בכל איזור העבודה שונה. בקיבוץ אור הנר, שם אני נמצאת עכשיו, אני קוטפת אשכוליות ותפוזים. לפני זה יצא לי לקטוף תותים בקיבוץ ישע. וזה מה שאמשיך לעשות עד שהחל"ת יסתיים, אינשאללה במהרה, למרות שאין שום סימן לזה".

 

חן סיבוני (34) מאשדוד, כוריאוגרפית ורקדנית, דמות מוכרת בעולם ההיפ־הופ, עברה להתפרנס מבייביסיטר סביב השעון. "ביום אחד כל התוכניות בלו"ז העמוס שלי נעצרו. אפילו לא נדחו, אלא פשוט בוטלו. קליפים, תחרויות ריקוד בארץ ובחו"ל, כוריאוגרפיה לקראת מופע של עדן בן זקן.

 

"מאדם פעיל ואנרגטי פתאום מצאתי את עצמי במצבים שלא הכרתי עד פרוץ הקורונה. ואני לא מתכוונת רק למזומנים בארנק כדי לחיות, אלא גם למצב הנפשי. קולגות שלי קורסים נפשית וכלכלית, שלא לדבר על רקדנים שצריכים להאכיל את הילדים הקטנים שלהם. אני עצמאית, כך שאני בכלל לא מקבלת דמי אבטלה, למרות ששילמתי כל חיי לביטוח לאומי ולמס הכנסה".

 

ומה עם המענק שהמדינה הבטיחה?

 

"עדיין לא קיבלתי גרוש! אז כן, בלית ברירה, אני עושה בייביסיטר. זה דמי כיס להתקיים בימים כאלה, רק שנדע כבר מתי הדדליין לסיוט הזה".

 

"דמי האבטלה הסתיימו לי אתמול, ואין לי משכורת משום כיוון", מספר גאן שי (24), רקדן בלהקת הבלט הישראלי, שמצא את עצמו בוקר אחד בחל"ת. "ממש בימים אלה הייתי אמור לגלם תפקיד ראשי בהפקה של פיטר פן ולהופיע בחו"ל", הוא מספר בצער. "במקום זה, עשיתי אזימוט חד מאוד – חישבתי מסלול מחדש ועברתי להתעסק בפיתוח מערכות הידרופוניות. מדובר במחקר ופיתוח של מערכות הידרופוניות שקשורות בגידולי ירקות ירוקים כמו חסות ועשבי תיבול, בתקווה שגם אצליח להתפרנס מזה איכשהו. מיום ליום, ככל שלא חוזרים לסטודיו, לא נראה שמשהו הולך להשתנות. יש סיכוי גדול שאני עלול למצוא את עצמי נוטש בעתיד הקרוב את המחול בלית ברירה, נוטש את החלום ומייצר לי חלום חדש שיפרנס אותי. ככה אי־אפשר להמשיך הלאה. אדם חייב שתהיה לו פרנסה.

 

"אתה קם כל בוקר ואומר לעצמך, מה הלאה? איך מתפרנסים בכל זאת? הרי אי־אפשר להמשיך כך כשאין דדליין לסיוט הזה. מדברים על אולי עוד סבב הדבקה נוסף, זה בכלל ירחיק את ההופעות. אני חושש שזה ייקח עוד כמה חודשים. אז המצאתי את עצמי מחדש, לפחות לזמן השאול שבו אין לדעת מתי אנחנו חוזרים לרקוד".

 

גם צביקה צ'ולוט היזיקיאס (37), רקדן, כוריאוגרף ושחקן, נשוי פלוס שניים, מצא את עצמו נאלץ לבצע מהפך תעסוקתי: את עולם הבמה הוא המיר זמנית בעבודה בפיצוצייה ליד הבית בפתח־תקווה.

 

"עד הקורונה לימדתי מחול, שיחקתי במחזמר 'ג'נטלי', הופעתי עם יצירות מחול. אבל בוקר אחד כל התוכניות התבטלו כלא היו. זה היה הזוי. בהתחלה היה נדמה שאולי זו פאניקה רגעית וזה יסתיים בהקדם. אבל מהר מאוד הבנו שהעסק הזה של הקורונה הולך להיות סיפור ארוך ומייגע, ולא נחזור לבמה בקרוב. האמנים הפכו שקופים.

 

"אני מסרב להשלים עם העובדה שלא רוצים תרבות בישראל. אני אמשיך לחלום לחזור לבמה. אבל במאני טיים, צריך לפרנס משפחה, להביא אוכל לילדים. וכיוון שאני לא רואה מתי אני חוזר לקבל משכורת, מצאתי עבודה בפיצוצייה ליד הבית, כך שאני גם קרוב לילדים ולאישה וגם מפרנס סביב השעון. אני עובד כל הזמן. בא לשמונה שעות, אבל יש גם מצבים שאני מרגיש לפחות כמו המתמחים בבתי החולים שעובדים גם 24 שעות סביב השעון, העיקר להביא כסף הביתה". •

 

היום: אירוע מחאה ענק

פורום מוסדות התרבות והאמנות בישראל, המייצג מאות מוסדות וארגונים, יקיים היום אירוע מחאה ענק שיתקיים במקביל בכל רחבי הארץ.

 

במסגרת המחאה, בין השעות 12:00־14:00 עובדי המוסדות יעמדו על במות תיאטרון, חללי סטודיו, חללי חזרות, מוזיאונים ועוד. כל השחקנים והעובדים ילבשו שחור, ויחזיקו בידיהם שלטים: "אסור להשאיר את המוזיאון / מסך / במה הזה/ו ריק/ה". נציגי המוסדות השונים יישאו דברים.

 

בפורום חברים מאות מוסדות ממגוון תחומי תרבות, בהם תיאטרון, מחול, מוזיקה, מוזיאונים, בתי ספר למשחק, פסטיבלים, מוסדות קולנוע ועוד. המחאה התארגנה במטרה להעלות לסדר היום הציבורי את גרירת הרגליים של משרד התרבות בכל הנוגע לגיבוש מתווה תפעולי וכלכלי שימנע פשיטת רגל של מוסדות התרבות, הסגורים כבר שלושה חודשים, עם הפסד הכנסות של 400 מיליון שקלים, נכון להיום. למעלה מ־150 אלף עובדי מגזר התרבות נותרו מחוסרי פרנסה ולא ברור מתי יוכלו לשוב לעבודה.