יש רגעים בחייה של אומה. אתמול היה רגע כזה. רגע של מחלוקת. רגע של משפט כפול. אחד מול השופטים, עם סדרי דין וראיות. והשני ברחוב, בתקשורת ובשיח הציבורי.
כאשר צעדתי אל עבר בית המשפט המחוזי, כשברקע כבר אפשר היה להבחין בהיערכות אדירה של המשטרה, שאלו אותי שני צעירים מזרח ירושלמים: על מה המהומה? הסברתי. המדינה נגד ראש הממשלה. מדינה משוגעת, אמר אחד מהם. זו הצגה בשביל העולם, אמר השני, אין דבר כזה. הוא ייצא זכאי, הוא סיכם.
עוד כמה מאות מטרים, ובמקום ללכת למתחם העיתונאים צעדתי עם עוד מפגינים אל עבר מחאת הימין. הוא שמאלני, צעק מישהו כשהגעתי לשם. עזוב אותו, הוא בסדר, אמרו לו אחרים. אל דאגה. לא הייתה שם אווירה אלימה. היה כעס. דיברתי עם מפגינים. חלקם הגיעו באופן מאוד מאורגן, אחרים על דעת עצמם. הם כואבים. באמת כואבים. הם בטוחים בכל ליבם שמדובר בעוול איום ונורא. הם מנו שורה של עיוותים שרשומים על שמם של מנגנוני אכיפת החוק. הם הפליגו אפילו לחטיפת ילדי תימן. איך זה שאף אחד מהחוטפים לא עמד לדין, הם שאלו, ורק נגד נתניהו יש כתב אישום? הכל התערבב.
וכמו הרבה פעמים אצל הימין, הטענות הצודקות לא מובילות למסקנות הנכונות. היו עוולות היסטוריות. הייתה אכיפה סלקטיבית. היו ליקויים בחקירות. היו מוטיבציות עודפות. אבל כל הטענות לא מובילות למסקנה שנתניהו הוא דרייפוס. הוא גם לא נציג ישראל השנייה. אבל המשפט הציב אותו במקום שהוא אפילו לא חלם עליו. נציג כל המקופחים עלי אדמות. הוא לא איש. הוא קורבן והוא סמל.
נתניהו, להפתעתנו, הגיע חצי שעה לפני פתיחת המשפט. מתברר שהוא הגיע עם נאום מוכן מראש, שכולו השתלחות חסרת תקדים במערכת המשפט. המשפט הוא בכלל לא נגדו. הוא נגד הימין. הוא ואוהדיו חזרו שוב ושוב על המוטיב שיותר ממיליון מצביעים, אולי שני מיליון, יושבים על ספסל הנאשמים. זה היה הדהוד לדבריו של התובע במשפט אייכמן, גדעון האוזנר, על שישה מיליון קטגורים. חבל. זו טענה שאסור לה להישמע. בוודאי לא על ידי נתניהו עצמו. הוא הנאשם. לא הימין.
נתניהו המשיך ודרש משפט פומבי. אבל ממי הוא דרש? מאף אחד. רק כלי התקשורת פנו בבקשה לדיון פומבי. הם נדחו. גם הרמיזות על כך שהיועץ המשפטי נסחט היו חרפה. זה מתאים לאחרוני הצווחנים ברשתות החברתיות. לא לראש ממשלה. ובכלל, אם שמועות עם בסיס מאוד מפוקפק הופכות לכתב אישום מצד ראש הממשלה, אז כתב האישום נגד ראש הממשלה נראה כמו בטון יצוק. ובעיקר, ההגזמות של נתניהו הורסות את הטענות הטובות. ויש גם טענות טובות נגד גורמי אכיפת החוק.
מרגע שנסגרו הדלתות המשפט עבר למסלול אחר. שקט, רציני, ענייני. שום זכר לא היה להפגנות ולדברי נתניהו. הכל היה צפוי, למעט שתי הפתעות. האחת על כך שאחד מעדי המדינה נחקר רק לפני שבועות אחדים. התובעת, ליאת בן־ארי, הבטיחה שהחקירה הסתיימה. ההפתעה השנייה הייתה קצת יותר נפיצה. מתברר שעורך דינו של שאול אלוביץ', ז'ק חן, הזהיר מראש על שיבוש עדויות בתוכנית "המקור" ברשת. "היה ניסיון לשכנע עד לחזור בו מעדותו... התרענו בפני היועץ המשפטי על הניסיונות להשפיע על עדים בתקשורת. קיבלנו תשובה שאין בכוונתו להתערב". גורם במשרד המשפטים אישר בפניי שאכן הייתה פנייה, אבל במידע שהוצג לא היה הרף שנדרש לצורך התערבות. ובכלל, טען אותו גורם, ההגנה הייתה יכולה לפנות לבית המשפט והיא לא עשתה זאת. הנה לנו עוד עימות שמנסה להפגיש את המסלול הציבורי עם המסלול השיפוטי.
קשה להתעלם מהעובדה שגם מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, ישב אתמול על ספסל הנאשמים. זה לא נעים שראש הממשלה שלי ישב שם, וזה לא נעים שהמו"ל שלי ישב שם. אבל יש הבדל תהומי. שרים וחברי כנסת מהימין התייצבו כאיש אחד כדי לטעון שנתניהו הוא קורבן. לא היה אחד שחרג משורת המקהלה. בכירי הכותבים ב"ידיעות אחרונות" לא עשו משהו דומה ומוזס לא ביקש מהם לעשות משהו דומה. להפך. הם זכו לחופש ביטוי מלא. הם גם פירסמו קריאות למו"ל שלהם להשעות את עצמו. חופש הביטוי עומד למבחן בנסיבות קשות. "ידיעות אחרונות" עבר ועובר את המבחן בהצלחה ובראש מורם.