לאסור הפעלת כוח בחקירות, להפסיק הריסת בתים, להגביר את הפיקוח על השב"כ

לטלטולים ואמצעים פיזיים אחרים "אין מקום בחברה מתוקנת", הריסת בתים היא "מורסה משפטית", הבידוק בשדות התעופה הוא "כתם מכוער במיוחד על הדמוקרטיה", הסיכולים הממוקדים חייבים להימנע אם יש סבירות גבוהה לפגיעה בבלתי מעורבים, ואת מאגר הנתונים הענק שהשב"כ אוסף על כולנו צריך להוציא מידיו | פרסום ראשון: עו"ד אלי בכר, שעמד בראש האגף לייעוץ משפטי של השב"כ, קורא לצמצומים מפליגים בסמכויות הארגון

"ייאסר על ראש השב"כ וחוקרי השב"כ להפעיל אמצעים פיזיים בחקירות, ללא סייגים וחריגים... למרות החלטות בית המשפט העליון נראה כי קיים סיכון ממשי שהמשפט הבינלאומי ייטה לראות בהפעלת אמצעים פיזיים כלפי נחקרים הפרה של האמנה הבינלאומית כנגד עינויים. הסדר כזה, בעצם היותו 'שלא כדרך הטבע' המשפטי, אין לו מקום בחברה מתוקנת".

 

חלק קראו לזה "עינויים", חלק "לחץ פיזי מתון" וחלק "אמצעים מיוחדים" - אין נושא שהציב את השב"כ במרכז מחלוקת חריפה כמו זה. פעילי זכויות האדם גורסים כי מדובר בפשע המנוגד לאמנות הבינלאומיות שעליהן ישראל חתומה, שאין מקומו במדינה דמוקרטית ושלמעשה הוא אינו מסייע במניעת טרור. בעוד אנשי השב"כ טוענים כי יש מקרים שאין ברירה ורק הפעלה שלהם תחלץ את המידע מהנחקר ותמנע את הפיגוע הבא.

 

והנה, מי שקורא לבטל לאלתר את ההיתרים באופן מוחלט ומלא - בלי סטירות, בלי כפיתות כואבות, בלי טלטולים, בלי מניעת שינה ובלי עמידה ארוכה מאוד עם שק אטום ומסריח על הראש – אינו חבר הוועד למניעת עינויים, אלא עו"ד אלי בכר, לשעבר היועץ המשפטי של הארגון, חבר פורום הפיקוד העליון שלו, וכנראה האיש האחרון שאפשר לצפות ממנו לאמירה כזו.

 

בכר מבין היטב כי "ייתכן מאוד שהתוצאה תהיה שהחברה בישראל תצטרך לספוג, לעיתים, פיגועים שלא יסוכלו, בשל אי־יכולת להשתמש באמצעים פיזיים בחקירות השב"כ", אבל "תמיד יימצא מי שגם הפעלת אמצעים אלו לא תשבור את כוח רצונו, ואין לדברים סוף. ביטחון מוחלט אינו יעד ריאלי בשום סיטואציה, וסיכונים מחושבים הם לחם חוקו של כל ארגון ביטחון ושל כל חברה דמוקרטית".

 

הקריאה לבטל את הלחץ הפיזי בחקירות היא לא הכל. בכר סבור שיש לצמצם באופן משמעותי את השימוש בסיכולים ממוקדים, ולבצע אותם רק כשבטוחים לחלוטין שלא ייפגעו אזרחים; להעביר את "הכלי" - מאגר הנתונים הענק שהשב"כ אוסף על כולנו - מחוץ לארגון ולהעמיד עליו שופט שיחליט מתי לתת לשב"כ גישה אליו; לבטל לאלתר את כל הריסות הבתים שבהן הוא רואה "שריד קולוניאלי" ו"מורסה משפטית"; להפסיק את הבדיקות הביטחונית בשדות התעופה המפלות בין ערבים ויהודים, בהן הוא רואה "כתם מכוער במיוחד על בית המשפט ועל הדמוקרטיה בישראל"; לפרסם לאלתר חלקים גדולים מהחוקים והנהלים הסודיים שהשב"כ פועל לפיהם, ובעיקר - להטיל על השב"כ פיקוח הרבה יותר משמעותי ומחמיר.

 

"שדה מוקשים משפטי"

 

בכר (59), ששירת עשרות שנים באגף לייעוץ משפטי בשב"כ, גוף המונה מאות עובדים ועשרות עורכי דין, עמד בראשו בין 2006 ל־2011, במקביל לכהונתו של יובל דיסקין כראש השירות. מתוקף מעמדו היה מעורב באין ספור פרשיות ומבצעים ובניסוח החוקים המעניקים לשב"כ את היכולות שאין לאף גורם אחר בישראל, ובימים הסוערים של התמודדות עם טרור המתאבדים היה הפוסק האם מה שנעשה מותר או אסור.

 

מאז פרש עבד בכר במכון לדמוקרטיה, וכיום הוא שותף בכמה מיזמים עסקיים וכותב דוקטורט באוניברסיטת תל־אביב. השבוע הוא מוציא לאור את "שב"כ במבחן: ביטחון, משפט וערכי הדמוקרטיה" (באתר "המכון הישראלי לדמוקרטיה" או באפליקציית "עברית") – ספר מקיף על אודות הייעוץ המשפטי בשב"כ ומערך החוקים המעניק לו את הסמכויות האדירות שלו, וסוקר את ההתגשויות בין תפקידי הארגון לבין ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם. בכר עצמו החליט שלא להתראיין אך "המוסף לשבת" מביא בפרסום ראשון את עיקרי הדברים הנפיצים.

 

"במגוון תפקידיי היה לי חלק בעיצוב רבים מן ההסדרים המשפטיים שעליהם נשען השירות", כותב בכר. "בחלוף השנים, בהתבוננות על אופן פעולתם של הסדרים אלו ובהבנה שהשינויים החברתיים והטכנולוגיים שינו את משקלם של כמה מהאיזונים שנוצרו, הגעתי להכרה כי יש להכניס בהם שינויים". בפועל, אין כמעט סמכות או חוק שבמסגרתם השב"כ פועל שבכר לא סבור שיש לצמצם או לבטל כליל, ובכל מקרה הוא טוען שיש להגדיל את הפיקוח על הארגון באופן משמעותי.

 

"בכל המדינות, לרבות הדמוקרטיות, ניתנים בידיהם של ארגוני המודיעין בכלל, ושירותי ביטחון הפנים בפרט, כלים רבי־עוצמה לשם מימוש תפקידיהם", בכר כותב. "ההתפתחויות הטכנולוגיות של העשורים האחרונים הביאו להתעצמות חסרת תקדים של יכולות הפיקוח, אגירת המידע ועיבודו האוטומטי באמצעות אלגוריתמים מתוחכמים שניתן להפעילם על אוכלוסיות שלמות".

 

מהדברים של בכר עולה כי כדי לבצע את תפקידו ניתנו לשב"כ – ורק לו – כלים ייחודיים ושורת היתרים ואמצעים במערכת חוקים מיוחדת רק לשירות. אותם כלים, החשובים ויעילים כל כך ללוחמה בטרור, מהווים גם סכנה ברורה לדמוקרטיה.

 

בכר, חשוב לציין, לא מאשים את השב"כ בחריגה מסמכות ומשבח את הצלחותיו הגדולות של הארגון. "הבטחת יעילות תפקודו של השב"כ, לרבות שמירת רוחו וטיפוח המוטיבציה המפעמת באנשיו, היא אינטרס חיוני של החברה בישראל... אך דווקא שם, במוטיבציה היתרה וברצון להצליח במשימותיו החשובות, כמעט בכל מחיר, טמונה הסכנה של מוטיבציית־יתר ושימוש־יתר בכוח. ההבנה שזהו סיכון תמידי חייבת לעמוד כל העת לנגד עיניהם של אנשי השירות וראשיו, כמו גם לנגד עיניהם של גורמי הפיקוח עליו".

 

התחום שבו ספג השב"כ את הכמויות הגדולות ביותר של ביקורת ציבורית הוא השימוש ב"אמצעים מיוחדים". זאת, לאחר שבשנות ה־80 התפוצצו ברעש גדול שורת פרשיות שחשפו כי השב"כ השתמש בעינויים, כולל קשים ביותר, בחדרי החקירות שלו. אחר כך נהגו חוקריו לשקר בבית המשפט ולהכחיש את טענות הנחקרים, כאשר ברוב מוחלט של המקרים קיבלו את גרסת החוקרים.

 

בכר רואה את הכניסה של השב"כ ללבנון עם כוחות צה"ל במבצע של"ג ביוני 1982, כדי לסייע במלחמה בטרור, כאחד מהגורמים שהביאו לליקוי המאורות המשפטי והמוסרי: "קשה לנתק את אווירת דרום לבנון מהדרך שבה החל השירות לנהוג באותה העת גם בזירות האחרות, שכן בסופו של דבר מדובר באותם אנשים ובאותו ארגון".

 

בכר מגלה בספר כי בסוף שנות ה־70 אסר ראש הממשלה מנחם בגין על ראש השב"כ דאז אברהם אחיטוב להשתמש בעינויים בחקירות, אבל השב"כ הפר את הוראתו והמשיך. ועדה בראשותו של נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי שקמה לחקור את הארגון, ביקרה בחריפות את תרבות השקר והטיוח אבל קיבלה את דברי החוקרים שאי־אפשר בלי. "המלצותיה של ועדת לנדוי היו חסרות תקדים: בפעם הראשונה ועדת חקירה ממלכתית הציעה לצייד את שירות הביטחון הכללי בהיתר להפעיל כנגד נחקרים בחקירות טרור אמצעים פיזיים קונקרטיים שפורטו ונקבעו בחלק החסוי של הדוח".

 

אלא שבשנים לאחר מכן מתו עוד נחקרים והגיעו עוד תלונות ש"שפכו אור עגום על ההתנהלות של יחידת החקירות... במתקן החקירות בעזה התקיימו חריגות ביודעין מהכללים שקבעה ועדת לנדוי וחריגות אלו הצביעו על כשלים של ראשי השירות. ממצאים קשים אלה וכן מאסרם של שני חוקרי שב"כ הביאו להלם בשירות בכלל ובאגף החקירות בפרט ולפעולה נמרצת שנועדה לעקור מהשורש חריגות מסוג זה".

 

אבל גם מה שנעשה לפי האמור בנספח הסודי של לנדוי, כך מגלה בכר, היה בלתי תקין, אם לא למעלה מכך. "לארגון מבצעי המכוון לתוצאה של סיכול טרור יש נטייה קבועה ומתמדת להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו להשגת ייעודו. מה שוועדת לנדוי ראתה כאמצעי חריג היה לכלל. כיסוי ראשיהם של נחקרים למשך שעות ארוכות, מניעת שינה וחשיפה למוזיקה רועשת היו מנת חלקם של רוב עצורי השב"כ בשנים הללו. כן נעשה שימוש באמצעים אחרים, כגון הטלטול".

 

ב־1999 החליט בג"ץ לאסור לגמרי על העינויים, תוך שהוא משאיר אפשרות אחת צרה - שאנשי השב"כ יחליטו שהמקרה שבו הם עוסקים נכנס לגדר המונח המשפטי "צורך", כלומר עניין דחוף הרה גורל, הנוגע בחיי אדם. נקבע כי היועץ המשפטי לממשלה יחליט רק בדיעבד אם המקרה הצדיק זאת או שלא - ואז יעמיד לדין את החוקרים. בפועל מה שקרה הוא שהיועץ פירסם הנחיות, ובשירות נוצרו כללים של מי מאשר ומה מותר לעשות.

 

עכשיו בא בכר ומציע לבטל לחלוטין את כל העניין. אמנם "בכל המקרים שהפעלת אמצעים מיוחדים הובאה לפני היועמ"ש הוחלט כי אין לנקוט הליכים פליליים או משמעתיים", אבל מדובר, כך לפי בכר, במצב מוזר מאוד, משפטית ומעשית. מחד, "כאשר הסיטואציה היא סיכול פיגוע העלול לעלות בחיים מבחינת השב"כ 'אפשר' משמעותו היא כמעט בגדר חובה", מאידך נוצרה "עמימות מכוונת במצב עניינים שהוא שדה מוקשים משפטי וחברתי".

 

בכר סבור כי יש למחוק באופן מוחלט את כל ההרשאות הללו. הוא מציע גם לצמצם באופן משמעותי מאוד את הזכות של השב"כ למנוע פגישה עם עורך דין, ולדרוש מחוקרי הארגון להזהיר חשוד כי אינו חייב לומר דבר וכי כל מה שיגיד עלול לשמש נגדו במשפטו – כפי שהחוק דורש בכל המדינות המתוקנות. "אין מקום לקבל עוד מצב של אי־קיום חובה זו", כותב בכר. "הימנעות מאזהרה בטרם חקירה היא אנכרוניזם שיש להעבירו מהעולם". זו רעידת אדמה אמיתית שבוודאי תעורר תרעומת גדולה אצל החוקרים.

 

"מסר חברתי אמיץ"

 

תחום שנוי במחלוקת נוסף שבו מעורב השב"כ הוא ההתנקשויות. פעולת הסיכול הממוקד הראשונה הייתה ירי טיל ממסוק בבוקר 9 בנובמבר 2000 לעבר חוסיין עביאת, פעיל תנזים של הפתח מבית סאחור. הטיל הרג אותו ושתי עוברות אורח. "הסוגיה המוסרית של הפגיעה בבלתי מעורבים בשיטת פעולה זו הומחשה כבר מן האירוע הראשון" הוא כותב וחושף כי "תקיפה זו לא הייתה מלווה בחוות דעת משפטית כלשהי, וה'לבוש' המשפטי נתפר רק לאחר הביצוע".

 

מאז "בוצעו פעולות סיכול ממוקד רבות, ובמהלכן נהרגו מאות מחבלים פלסטינים שהיו היעד לפגיעה", אך "מלבדם נהרגו במבצעים אלו עוד מאות פלסטינים בלתי מעורבים, אם כי היחס בין מספר הנפגעים הבלתי מעורבים לבין היעדים לסיכול ממוקד גדל מאוד במהלך השנים".

 

גם בנושא הזה הוא ממליץ על שינוי דרמטי: לאשר חיסול רק אם יודעים בוודאות גבוהה מאוד שלא ייהרגו בו חפים מפשע. "הרף הנורמטיבי שהציב הנשיא אובמה, שלפיו לא תאושר פעולת סיכול ממוקד אם בסבירות גבוהה ייפגעו בה אזרחים בלתי מעורבים", הוא "מסר ציבורי וחברתי אמיץ". משום שמדובר בוויתור על הזדמנות לעצור פיגוע, "המחיר הפוליטי ייגבה בוודאות ממי שנתן את ההנחיה שלא לבצע".

 

בכר גם לא חוסך במילים כדי לבקר את הסכמות הסמכות והפרקטיקה בעניין הריסת בתי מחבלים: "הריסת בתים כאמצעי להרתעה ולענישה אינה מתאימה למדינה ולמערכת משפט המבקשת לקיים נורמות בסיסיות של משפט. היא מעשה כה זר למערכת משפט של מדינה מודרנית עד שנזנחה מכבר כמעט בכל המדינות, ואין היא קיימת במערכות משפט דמוקרטיות מאז סיום הקולוניאליזם... הגיעה העת שבית המשפט העליון יאזור עוז ויפסיק את הריסות הבתים, מורסה משפטית שיש להסיר בלא שהיות נוספות".

 

אחד מהנושאים הטעונים ביותר המופיעים בספר הוא צורת הבידוק בשדות התעופה ומעברי הגבול - האופן השונה שבו מתייחסים הסלקטורים הפועלים שם, עובדי רשות שדות התעופה המונחים בתפיסות ובנוהלי העבודה שלהם על ידי אגף האבטחה בשב"כ, לערבים וליהודים. "הבעיה העיקרית בשיטת בדיקה זו נעוצה בטענה, שהמדינה לא הכחישה, שחלק מהתבחינים, המשמשים גם להבחנה בין אזרחי המדינה, מבוססים על לאומיותו של הנבדק ודתו", כותב בכר.

 

ארגוני זכויות אדם הגישו עתירה נגד המדינה בנושא ודרשו להשוות את הבדיקות, שלא על חשבון רמת הביטחון. ההליכים בעתירה זו נמרחו לא פחות משבע שנים והרכב השופטים התחלף שוב ושוב. בכר מגלה כי "במקביל לעתירה התקיימה בשנים אלו עבודת מטה בשב"כ שהשתדלה להגיע לתהליך שיאפשר בידוק שוויוני מלא. ואכן, חלופה כזו הוצעה הן בדיונים אצל היועמ"ש והן בדיונים אצל ראש הממשלה", אבל "לנוכח התנגדות של רשות שדות התעופה בשל עלות החלופה היא לא מומשה". במילים אחרות, ברשות שדות התעופה העדיפו לחסוך כסף על פני אפליה מקוממת נגד ערבים.

 

בסופו של דבר, בג"ץ דחה את העתירה. "מבלי לומר זאת בפירוש ומבלי לנמק קביעה זו בנימוקים חוקתיים, בית המשפט איפשר לקריטריון הלאום, המבחין בין אזרחי ישראל היהודים והערבים, להמשיך להתקיים. הימנעותו של בית המשפט העליון מלפסוק את הפסיקה היחידה האפשרית בנושא, שהיא ביטולו של קריטריון הלאום בבדיקה הביטחונית בנמלי התעופה, מותירה כתם מכוער במיוחד על בית המשפט ועל הדמוקרטיה בישראל... והיא אחת ההחלטות הבעייתיות ביותר של בית המשפט העליון מעודו, ועוד בהרכב כה בכיר".

 

"חשש לשימוש לרעה"

 

השב"כ יכול לקבל מידע ממאגרי מידע רבים מאוד, כותב בכר, בהם מרשם האוכלוסין, המוסד לביטוח לאומי, רשות הרישוי, מאגר המרשם הפלילי, מאגר המידע הגנטי, המאגר הביומטרי, רשות המסים, המאגר למלחמה בהלבנת הון ועוד. "למעשה כל המאגרים המוחזקים בידי משרדי הממשלה וגופים ציבוריים עשויים לעבור לרשות השב"כ", אומר בכר.

 

נוסף על כך, סמכויות השירות לאיסוף מידע כוללות אפשרות להאזנת סתר, קבלת נתוני תקשורת, מעקבים סמויים, חיפושים סמויים, הפעלת סוכנים ו"מידע רב הזורם לשב"כ כל העת גם מארגונים זרים". התוצאה של כל זה היא "קיום בפועל של מאגר מידע אדיר ממדים המצטבר בשב"כ ושל אפשרויות זמינות העומדות לרשותו לאיסוף מידע נוסף בהיקף גדול ביותר על אזרחי ותושבי ישראל.

 

"השימוש בכלים טכנולוגיים המאפשרים ניתוח מידע בהיקף עצום, עם יכולות לקישור המידע ולהצלבתו, מביא ליכולת ליצור תמונת מודיעין מפורטת הכוללת, פוטנציאלית, מידע רב על האזרחים והתושבים בישראל, הרבה יותר מהנאגר ברשויות אחרות". וכל המידע הזה, "לגבי כל אזרח או תושב בישראל" הוא על אנשים שאינם חשודים בדבר ואשר כלל לא עלה שמם במסגרת עבודת השב"כ.

 

הבעיה מחריפה עוד יותר כאשר השב"כ מעביר, על פי כללים חסויים, את המידע לרשויות אחרות. במקרה אחד, מגלה בכר, "הביטוח הלאומי מבקש גישה למאגרי המידע של השירות על מנת לבחון שמא מקבלי קצבאות מסוימים מתגוררים בישראל או בשטחי הרשות הפלסטינית".

 

בכר מבקר בחריפות את המצב הקיים ואומר כי "שמירת הלגיטימציה מחייבת שסמכויותיו הרחבות של השירות בתחום איסוף מידע יישמרו לצורכי ייעודו ותפקידיו בלבד", וכי "אין מקום לכך שהכללים להעברת המידע מהשירות לגופים אחרים יישמרו תחת מעטה סודיות וחיסיון".

 

לפני כחודשים נחשף ב"ידיעות אחרונות" "הכלי" – מאגר המידע העצום שהשב"כ הקים וכולל את כל הפרטים על שיחות הטלפון הסלולריות של כולנו בכמעט שני העשורים האחרונים: למי התקשרנו, מתי, איפה היינו בכל רגע נתון, מה הטקסט שסימסנו ובאילו אתרים גלשנו. בכר מאשר בספר את מה שפורסם ומוסיף כי "קיומם של מאגר כה רחב היקף ושל כלי ניתוח טכנולוגיים רבי־עוצמה המסוגלים לקיים מצב של 'פיקוח מתמיד' רב־היקף על אזרחי ישראל... מעוררים חשש קבוע... לשימוש לרעה".

 

את המאגר הזה רתם נתניהו, למרות התנגדות השב"כ, לטובת ההגנה מפני הקורונה. ניתן לשער כי הקלות הרבה, אם לא הבלתי־נסבלת שבה ממשלת ישראל, בלי אישור הכנסת, הצליחה להסיט את השימוש ב"כלי" למטרה שאינה ביטחונית כלל, יצרה או לפחות חיזקה את המסקנה של בכר שצריך פיקוח חריף הרבה יותר על השימוש במאגר.

 

בכר מציע להוציא לאלתר את המאגר מידי השב"כ: "יש להפריד הפרדה משפטית וארגונית בין מאגר נתוני התקשורת לבין השב"כ". הוא ממליץ להקים רשות נפרדת, למשל בראשות שופט בדימוס, שתוודא כי משתמשים במאגר הזה רק למטרות סיכול ריגול וטרור.

 

באין ספור מקומות בספר קורא בכר לפרסם את נוהלי העבודה, הפעולה והחוקים הסודיים שמכוחם פועל השב"כ ושואב את סמכויותיו והוא סבור כי ניתן לפרסם יותר, הרבה־הרבה יותר, בלי לסכן את ביטחון המדינה. לסיכום מוסיף בכר קריאה להחמרה משמעותית של הפיקוח והביקורת על השב"כ לרבות הקמה בכנסת של "גוף פיקוח מקצועי, קבוע, שיש לו רקע וסיווג ביטחוני מתאים והבנה טכנולוגית ומשפטית, שיוכל להיות מנגנון הסיוע המקצועי הדרוש למימוש אחריות הוועדה לשירותים חשאיים".

 

בניגוד למצב הקיים כיום, בכר אומר כי "יש לשנות באופן יסודי את השיח בין השירות לציבור ולהפוך אותו לפתוח הרבה יותר. הנגשת מידע לציבור בנושאים כמו כיצד פועל השב"כ, מהם הכללים החלים עליו, כיצד מופעלות סמכויותיו ועיקר הממצאים של גורמי הפיקוח על פעולותיו, חיונית לשמירת האמון של הציבור בשב"כ, וחשובה כשלעצמה, בהיותה חלק מקיומה של חברה בריאה".