מה בתפריט? מעדן חגבים!

הם עשירים בחלבון, בריאים בטירוף, מתפצחים בפה כמו ביסלי, ואפילו כשרים למהדרין. לדרור תמיר יש חזון: בחווה שלו ברמת הגולן מגדלים עשרות מיליוני חגבים למאכל. מגעיל אתכם? הוא דווקא בטוח שזה עניין של זמן עד שכולנו בישראל נתמכר לפלאפל, נקניקיות וחטיפים על בסיס חגבים. עד שזה יקרה, תמיר מסתער במרץ על השוק של האוונגליסטים בארה"ב שכמהים לאכול את גרסת המאה ה־21 למן שיורד מהשמיים, ממש כמו בני ישראל. וכן, אפילו ביל גייטס ואנג'לינה ג'ולי בעניין. אז קבלו טעימה היישר מהמפעל, כולל הסבר למה גידול חגבים יכול להזכיר לול תרנגולות

"הם בדרך אליך", מודיע לי דרור תמיר, ואני נדרכת. חצי שעה לאחר מכן צלצול בדלת, ובחור שמחזיק שתי צנצנות שקופות בוחן אותי.

 

"את נראית נורמלית".

 

"אני מקווה".

 

"זה המשלוח הכי מוזר שיצא לי להביא", הוא מפקיד בידי את ערימת החגבים שהגיעו מחוות הגידול ברמת הגולן וממהר לעזוב, לא לפני שהוא זורק: "אני מקווה שאת לא הולכת לאכול את זה".

 

אז זהו. שכן. כלומר, לפחות לנסות.

 

"את יכולה להקפיץ אותם על המחבת עם סילאן ורוטב סויה אם קשה לך, אבל תתלשי את הכנפיים. הן נתקעות בשיניים וזה מעצבן", תמיר מתדרך בווטסאפ כשאני מעדכנת שהיצורים הדוחים נמצאים עכשיו על השיש במטבח.

 

"שאלוהים יהיה בעזרי", אני עונה, והוא מיד מתקן: "הברכה הנכונה היא 'שהכל נהיה בדברו'".

 

תמיר, הבעלים של חברת "חרגול פודטק", לא מבין מה כל כך מגעיל באכילת חגבים. הוא מנשנש אותם על בסיס קבוע וטוען שכולנו נצטרך להתרגל לרעיון. "הביקוש לחלבון צפוי להכפיל את עצמו בעשורים הקרובים, ומקורות החלבון הקיימים מגיעים למיצוי היכולת. הפקת חלבון מהחי מזהמת, ומהצומח היא עוברת עיבוד שלא תמיד בריא והחלבון גם לא נספג טוב בגוף".

 

והחגבים?

 

"יש היום מרוץ לפיתוח מקורות חלבון אלטרנטיביים, כולל חלבון מצרצרים ומזבובים, אבל חגבים הם המקור המוצלח ביותר".

 

מה אייל שני יגיד?

בחוות של "חרגול פודטק" ברמת הגולן גדלים עשרות מיליוני חגבים למאכל (משפחת־העל נקראת חגבאים וכוללת את הצרצרים, החגבים, החרגולים והציקדות), והמדענים של החגבייה הזו מסתובבים בין מכלאות הגידול המטופחות בחלוקים ירוקים משל היו מנתחי מוח. קהל היעד של החווה הם שני פלחי אוכלוסייה משמעותיים: ספורטאים, שצריכת החלבון עבורם משולה לצריכת חמצן, ועשרות מיליוני אוונגליסטים אמריקאים שרואים בחגבים את המזון התנ"כי הנחשק — המן שירד מן השמיים על בני ישראל במדבר. ממש עבורם יצאה החברה לפני שבועיים בהשקה ענקית בארצות־הברית, שזכתה לתהודה תקשורתית מחוף לחוף.

 

"לאכילת חגבים, שהיא כמובן לא חדשה מבחינת המין האנושי, יש יתרונות מובהקים על פני אכילה של כל סוג אחר של חרקים. בתאילנד למשל אוכלים צרצרים, אבל יש להם ריח דומיננטי וקשה לעבוד איתם בתעשיית המזון, כי זו חיה שאי אפשר לגדל אותה בחוות. וחוצמזה צרצרים הם לא כשרים וחגבים כן", מסביר תמיר.

 

כן. עניין הכשרות הוא כרגע ביג דיל שיכול להעיף אותם לשמיים. בשבוע שעבר ביקרה בחווה משלחת רבנים ואף אספה דוגמיות של חגבים למאכל וכן של מוצרים שמכילים חלבון חגבים, למשל חטיפי אנרגיה (שנראים ונטעמים כמו חטיף שומשום), נקניקיות, ועיסה להכנת כדורי פלאפל.

 

מה אתה נוגע לנו בפלאפל?

 

"זה אחד הפיתוחים הכי שווים שלנו", תמיר מתלהב כמו אייל שני שמדבר על עגבנייה. "יצרנו תערובת של פלאפל שאנחנו מעשירים אותה באבקת חגבים, זה יוצא מדהים בטעם ובריח ובמרקם. החגבים נותנים לו אקסטרה־קריספיות. הם הוגשו באחרונה בכמה אירועים בארצות־הברית ובאחד מהם גם ביל גייטס נישנש, והנה הוא בחיים והכל בסדר. גם בארץ כבר הגשנו פלאפל חגבים באירוע, ממש יום לפני העוצר הכללי של הקורונה, ואנשים אמרו: 'אם זה טעם של חגבים אין לנו שום בעיה לאכול אותם בתוך פלאפל'".

 

והנקניקיות?

 

"הן מעולות, תאמיני לי, אבל אני לא יכול לשלוח לך כי זה עוד בפיתוח".

 

ומה יגידו הטבעונים?

 

"דווקא טבעונים וצמחונים, שמחפשים מקור חלבון חלופי, מוכנים לפעמים להתפשר על אבקת חגבים בתוך מוצרים, כי החגבים ידידותיים לסביבה, גדלים בלי זיהום, חומרי הדברה או דשנים, וגם הדרך שבה אנחנו קוצרים את החגבים היא הומנית. כשהם מגיעים לגיל הקציר, שזה 30 ימים, אנחנו מורידים את הטמפרטורה בבתי הגידול עד קרוב לאפס, הם נרדמים, ואנחנו מעבירים אותם להקפאה, שם הם מתים בלי לחץ וסטרס".

 

קוצרים חגבים. חתיכת מכבסת מילים. אתם הורגים ג'וקים ורוצים שנאכל אותם.

 

"מה פתאום! ג'וקים זה מגעיל, זה לא ג'וק" - תגובתו של תמיר מעידה שנגעתי בנקודה רגישה. "במערב אכילת חרקים היא טאבו, אבל אנחנו מפספסים שניים וחצי מיליארד בני אדם במדינות כמו יפן ואינדונזיה שחרקים הם חלק מהתזונה שלהם אלפי שנים. יש מדינות שמחיר קילו חגבים כפול ממחיר בקר, והשיא הוא בערב הסעודית: 300 דולר לקילו".

 

את החיבור בין חקלאות וטכנולוגיה הוא ספג לדבריו בבית, מסבא שלו, שהיה הגזבר המיתולוגי של קיבוץ מענית, והקים חברות לייצור ולעיבוד מזון. "יש לי בדם חקלאות ותעשייה ומזון גם בזכות סבתא שלי שהייתה המבשלת של הקיבוץ וסחבה אותי בארבע בבוקר לעזור לה במטבח. אני נועדתי להאכיל בני אדם".

 

כילד הוא גדל גם על סיפור נחילי הארבה שתקפו את ישראל בשנות החמישים: "כאשר הקיבוצניקים היו רצים עם סירים ומחבתות לעשות רעש להבריח את החגבים מהשדות, הם ראו שמרוקאים ותימנים באים עם סכינים ללכוד את החגבים ולאכול אותם. זה צרוב בי מלפני ארבעים שנה. כבר כילד הבנתי שחגבים זה אוכל להרבה אנשים".

 

דוריטוס בטעם חגבים?

נחזור לחגבים שמחכים לי על השיש במטבח. אני מסתובבת סביבם כמו ילד לפני זריקה. יודעת שלא תהיה לי ברירה ובסוף אעשה את הפרצוף הנוראי הזה והרגע המפחיד יגיע. אני פותחת את הקופסה ומרחרחת. יש לזה ריח של אוכל של דגים. אני נכנסת שוב לסרטון הווידיאו של תמיר וחבריו לחווה שמנשנשים אותם שלמים, יחד עם הראש והרגליים, ובמקום שזה יפיח בי אומץ הקולות הפציחים של החגבים המתפצפצים בפה גורמים לי בחילה. נו כבר, את כל הזמן מספרת לעצמך שאת אמיצה, אני דוחקת בעצמי אבל עדיין לא מצליחה להפגיש בין הלשון לבין המן של אלוהים.

 

"בסופרמרקטים בלונדון יש שקיות קטנות של חגבים עם תבלינים שונים. לא סתם זה עשה לך אסוציאציה של ביסלי", תמיר מעדכן אותי כשאני חוזרת ומתקשרת אליו להגיד שעדיין לא הצלחתי להכניס את הארבה לפה. הוא נוזף בי, ומביא לדוגמה את גווינת פלאטרו, ניקול קידמן ואנג'לינה ג'ולי שהרשת מלאה בתיעוד שלהן מנשנשות חגבים. אבל לא רק כוכבות הוליוודיות. תמיר מספר שגם במזנון של אצטדיון קבוצת הבייסבול סיאטל מרינר נמכרת מנה של טוגני חגבים ב־5 דולרים.

 

מי שעוד מגלה עניין בחגבים למאכל, אולי גם ממניעים של דימוי אקולוגי שתמיד טוב למאזנים ולחיוך של המשקיעים, הן חברות ענק כמו איקאה ופפסיקו למשל. "פפסיקו כבר עושה ניסיונות לייצר דוריטוס מועשר בחלבון חגבים, וגם באיקאה מגלים עניין". מסתבר שהענקית השוודית, שחשוב לה לשלב בארגז הכלים גם את עניין הקיימות, הכריזה לפני שנה וחצי שהיא בוחנת שילוב של חלבון חגבים בכדורי הבשר המיתולוגיים שלה. "הם מדברים על להחליף את הקציצות שלהם מבשר בקר לחגבים", מספר תמיר. "בקרוב נחדש את השיחות איתם, אבל עוד מוקדם לדבר על זה, ויש לנו דברים יותר קרובים ומעניינים".

 

מה למשל?

 

"המוצרים שהשקנו לפני שבועיים בארצות־הברית, כי זיהינו קטגוריה של משתמשים רעבים".

 

המשתמשים התיאולוגיים, הוא קורא להם ושולח אותי, איך לא, לתנ"ך. החגב הוא החרק היחידי שמופיע בתנ"ך ככשר, ואפילו פרוֶוה, וכמובן נחילי הארבה הם — לפי אחת הפרשנויות המקובלות — המן שאכלו בני ישראל במדבר. גם בברית החדשה מוזכר יוחנן המטביל כמי שאכל חגבים בדבש. "התמקדנו בסיפור של יוחנן המטביל ובקהל האוונגלי של 80 מיליון אמריקאים, ואנחנו למעשה מפתחים עבורם כאן בחווה ברמת הגולן קו מוצרי מזון ותוספי תזונה בהשראת יוחנן המטביל, כאשר כרגע המוצר הכי נמכר הוא צנצנות דבש ובתוכן חגבים שלמים".

 

אבל אכילת החגבים מספקת לא רק חיזוק אמונה, אלא גם הרבה חלבון אומגה 3, אומגה 6, חומצה פולית וברזל. ושימו לב כי מדובר בדיוק ברכיבים שנותנים לנשים בהיריון. אז זה בריא, הבנו. עכשיו נותר להתגבר על המכשול הפסיכולוגי. הנה, אפילו אני כבר שלוש שעות וחצי עם החגבים על השיש ועדיין לא מצליחה לעכל את זה שאכניס אותם לפה. בינתיים הם עברו לצלחת יפה על שולחן המטבח וממתינים לי בסבלנות.

 

בשנה הבאה, אינשאללה

החגב היא חיה עונתית שחיה בארץ סביב העונה הגשומה, כשיש עשב טרי בחוץ, כלומר מינואר ועד מאי. באביב הם מטילים ביצים שמחכות עד העונה הגשומה, וחוזר חלילה. כדי לגדל אותם כל השנה ולשלוט בהתפתחות שלהם צריך לספק להם סביבת אקלים מבוקרת, וכך הם בוקעים בחווה תוך שבועיים, ובמקום מחזור אחד בשנה יש עשרה מחזורים. את עשרות מיליוני החגבים מחזיקים בכלובי גידול לגובה, כשהם מנשנשים עשב טרי, ולאנשי החווה יש שליטה בלחות ובפינוי צואה יומיומי, "אחרת הריח נוראי יותר מאשר בלול תרנגולות", מזהיר תמיר.

 

הרבה השקעה. אתם כבר רווחיים?

 

"לא. רק התחלנו את המכירות בארה"ב לפני שלושה שבועות, אבל אנחנו בהחלט רואים את הפוטנציאל, וגם לסיים את עניין הכשרות יעזור".

 

כדי שהמאכל יהיה כשר צריך אישור של הרבנות. הרב שילה יגאלי, שמנהל את לשכת הרב רצאבי, הפוסק של העדה התימנית וראש בד"צ פעולת צדיק, אומר שהבעיה שלו היא לא עם החגבים אלא עם התנאים בהם מגדלים אותם. בשבוע שעבר נסע הרב רצאבי עם משלחת של רבני העדה מלשכתו שבבני־ברק עד חוות החגבים ברמת הגולן כדי לבדוק את תנאי הגידול ולהחליט האם המקום ראוי להיות כשר. עדיין לא ניתנה החלטה.

 

"זה תלוי בהצבת מפקח מטעמנו שיבדוק שאין ערבוב של מיני חרקים שאינם כשרים, וכמובן שמאכילים את החגבים רק בתערובת כשרה. ויש גם את עניין העבודה בשבת. הם הבטיחו לנו שבשבת יעבדו בחווה רק תאילנדים", אומר הרב יגאלי.

 

ואם הם יקבלו כשרות, אתה חושב שזה יתפוס בישראל?

 

"אני חושב שכן. כולם מחפשים היום תחליפי חלבון, וזה עניין שמתפתח".

 

תמיר, מצידו, אופטימי. "בשנה הבאה אינשאללה כבר יימכרו חגבים בסופרמרקטים בישראל".

 

מה בפיתוח?

 

"שייק חגבים, מרמלדת חגבים, סוכריות גומי, נקניקיות שיש להן אב־טיפוס מוצלח ומתקדם, ומדברים עם מסעדות על שילוב בתפריט".

 

אני, אגב, לא הצלחתי להכניס את החגב לפה. ובחיי שניסיתי. אפילו החזקתי אותו בין האצבעות. ואז בן הזוג שלי הגיע הביתה, אמר שאני סתם פחדנית - ולעס אותם. "יש לזה אפקט של קבוקים וטעם של שום דבר", הוא פסק והמשיך לנשנש בגבורה.

 

מבחן טעימה | אז איך זה לאכול חגבים?

אם צלחתם את מבחן האומץ מדובר בחטיף טעים שקצת מזכיר קבוקים

 

אני שונאת לכתוב את זה, אבל במשימת הטעימה של החרגולים עמדו רק גברים. כל מי שנכנס אלינו הביתה במהלך סוף השבוע שבו אירחנו כאן את להקת החגבים המיובשת, התבקש לטעום וכגוף אחד כל הנשים אמרו שאין מצב (כולל אותי), וכל הגברים, לא משנה מתי גזרו חוגר, התנפלו על המשימה.

 

"החרגולים שהוצאו מהקופסה היו יבשים וקלילים, כמעט לא היה להם משקל. ניתקתי את הכנפיים ובביס אחד פיצחתי אותו בפה כמעט לאבקה מרוב שהוא אוורירי. אין שום תחושה של לעיסת איברים ולכן אחרי שנתת את הקראנצ' הראשון, גם המחסום הפסיכולוגי מתאדה", מתאר אחד האורחים בביתנו, בן 56, כאילו הוא מדווח על לחימה בשטח בנוי, ומוסיף שזה כמו לאכול צ'יפס מאוד־מאוד יבש, או קבוקים, רק בלי המתיקות.

 

"החגבים השלמים בתוך הפה כמעט אבקתיים, המליחות עדינה מדי וזה קצת מזכיר לי ריח של אוכל לדגים. ואין בכלל טעם לוואי. רק צריך לשתות הרבה אחרי זה, כי זה מאוד־מאוד יבש", מעדכן חבר אחר של המשפחה, בן 23, שבשעות הפנאי שלו מתאמן לאיש הברזל.

 

טועם נוסף, בשנות ה־40 לחייו, בוגר מסעות מאתגרים בסין שאכל כמעט כל מה שזז, לא רק שלא התרגש מהטעימה, אלא אומר שהתאכזב מהטעם. "למה לא משקיעים בזה יותר מלח ותבלינים? אני זוכר שאכלתי חגבים בתאילנד והיה לזה טעם של פופקורן, ציפיתי גם פה למשהו דומה והתאכזבתי. אם זה יהיה מתובל זה יהיה אחלה חטיף. הייתי הולך על פופקורן חגבים, זה יהיה להיט".