"אל תגידו לי שזה גורל. שזה מכתוב. הורים חסרי אחריות מחנכים שטנים שיוצאים לרחוב"

פרדוס חביב אללה, אמה השכולה של עורוב בת ה–15, הייתה גם המורה של אחד החשודים בדריסתה למוות | בשבוע שבו נהרגו עוד שלושה צעירים ערבים בתאונות דרכים, היא יוצאת בגלוי נגד תרבות הנהיגה הפרועה של בני הנוער במגזר | אכרם סרור, שהיה ראש אגף מגזרים ברשות לבטיחות בדרכים: "צריך להגיד את האמת, הגורם האנושי הוא הסיבה העיקרית לכך שמיטב ילדינו מתים על הכביש"

את היום האחרון לחייה בילתה עורוב חביב אללה, רק בת 15, בחיק המשפחה. "שתינו תה של בוקר, הכנתי לה את ארוחת הצהריים שהיא ביקשה — עדשים", מספרת אמה, פרדוס חביב אללה. "אפילו בערב עוד ישבנו יחד במרפסת. אחר כך היא יצאה להליכה ואז קיבלנו טלפון מאבא של אחת החברות שלה. הוא שאל אותי מה קרה לה, ומהשאלה הבנתי שמשהו קרה. רצתי מיד החוצה. בהתחלה קיוויתי שזו תאונה קלה. כשהגעתי לזירה חשכו חיי. התקרבתי וראיתי את הילדה היפה שלי מוטלת ברחוב, לבנה כמו סיד, שותתת דם. ראיתי את הפנים שלה והבנתי הכל".

 

עורוב חצתה את הכביש, לא רחוק מביתה, כשרכב פגע בה במהירות מטורפת. הנהגים ברחו, לפי החשד, והיא הופקרה למוות. זמרת צעירה ומוכשרת שנחשבה להבטחה ביישובה, עין מאהל, קיפחה את חייה בגלל השתוללות בדרכים. היא לא היחידה. עוד שלושה צעירים ערבים נהרגו בתאונות קשות בצפון במהלך השבוע האחרון: מואייד עודה, שמת שבוע לפני יום הולדתו ה־23; הפעילה החברתית סוג'יד יאסין (26) משפרעם; ופאטמה חוג'ייראת (20) מביר אל־מכסור ‑ שמשפחתה החליטה לתרום את איבריה לאחר האסון, ולהציל את חייהם של שלושה אנשים.

 

"אסור לנו בשום אופן להשלים עם המציאות האיומה הזו", אומר אכרם סרור (57), ראש מועצת עיילבון ומי שעמד עד לפני שנה בראש אגף מגזרים ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים. הוא עדיין מסתובב ומזהיר נערים שדוהרים בפראות על טרקטורונים ומאיים על צעירים לא חגורים. אבל מרגיש בודד בשטח. "צריך להגיד את האמת, הגורם האנושי הוא הסיבה העיקרית שבגללה מיטב ילדינו מתים על הכביש. זה נובע קודם כל מההתנהגות שלנו כחברה. זה גם מתבטא בסוגי העבירות שאנחנו רואים במגזר הערבי: עקיפות מימין, נסיעה ברמזור אדום, נהיגה במהירות מופרזת ובלי חגורת בטיחות. אלו לא עבירות מינוריות, אלא צפצוף על החוק ותרבות שצריך לשנות מהיסוד. יש לנו הרבה עבודה".

 

נערה זרוקה בשטח

 

136 איש נהרגו בכבישים מתחילת השנה, 48 מתוכם בני המגזר הערבי. 24 מהנספים, מחציתם, צעירים עד גיל 25. הנתונים, טוען סרור, חושפים מגמה מדאיגה. "חשוב לי להתעכב על זה, כי זה דרמטי. האוכלוסייה הערבית מהווה 20.6 אחוז מכלל אזרחי ישראל, אבל כ־37 אחוז מההרוגים בתאונות מגיעים מהמגזר. כמעט פי שניים מהאחוז שלנו באוכלוסייה. ביחס לבעלי הרישיונות, זה כמעט פי שלושה. בעוד שבחברה היהודית יש שיפור איטי ויציב במצב, אצלנו יש הידרדרות. אצל היהודים נרשמה בשנה שעברה ירידה של 16 אחוז במספר ההרוגים, אצלנו עלייה של ארבעה אחוזים.

 

"ההרוגים שלנו גם מאוד־מאוד צעירים. כ־60 אחוז מהם בני 17 עד 24. ו־15 אחוז ילדים ממש! בני 15 עד 17. זה בלתי נתפס. השאלה הקשה היא למה. נערכו כל מיני מחקרים בנושא, אבל מהניסיון שלי, הבעיה היא קודם כל תרבותית. עבור הצעיר הערבי, נהיגה היא פורקן. הנערים עולים על האוטו בתור בילוי, לא במטרה להגיע ממקום למקום. הכביש הוא המקום שבו הם יכולים להשתחרר מכל מיני מטענים — מצב סוציואקונומי קשה, תחושת חוסר שייכות, מתחים של גיל הנעורים. ככה הם עושים כיף. בכל פעם שבונים כביש חדש באזור, אני יודע שתכף יחנכו אותו במרוץ מכוניות לילי".

 

סרור לא מוכן לעשות יותר הנחות לחבריו במגזר, גם לא בחסות הדת. "אצלנו, המוסלמים, יש אמונה מאוד חזקה בגורל. זה לא רע להאמין, אבל לפעמים זה מסיר מהאנשים את האחריות. קודם כל צריך לכבד את החוק. אי־אפשר לנהוג 180 קמ"ש בלי חגורה ולהגיד שזאת גזרה משמיים".

 

גם פרדוס חביב אללה, אמה של עורוב, לא מקבלת את התאונה של בתה כמכת גורל. "זו פורענות בלתי נתפסת, צריך להודות בזה. אין שום הצדקה למה שקרה לבת שלי, שמתה סתם. אל תגידו לי שזה גורל. אל תגידו לי שזה מכתוב. מה שקורה פה על הכביש זה לא אנושי ולא מקובל. לצערי, הילדים לומדים מאבא ואמא. אני מפנה אצבע מאשימה לכל הורה שמוותר לילד שלו, שלא מחנך אותו, שנותן דוגמה רעה. אבות ואמהות חסרי אחריות מגדלים שטנים שיוצאים לרחוב".

 

הקול של פרדוס מתלהט. ואז נשבר. "עורוב לא הייתה רק בתי הבכורה, אלא גם חברה שלי. אפשר היה להחליף את השם שלה ל'חיים', כי היא אהבה כל כך לחיות. הייתה לה מחשבה מקורית ומודעות עצמית מדהימה. היא ידעה איך לחבק, לאהוב, להכיל. ילדה שהייתה בשיא פריחתם של הנעורים. תמיד מוקפת חברות, שרה, רוקדת ריקודי עם".

 

היא מורה במקצועה בתיכון המקומי. גם אחד הדורסים, שברח כאמור מהזירה, היה בין תלמידיה. "אני זוכרת את הילד הזה. כבר בתיכון הוא נשר מהלימודים. מובן שלא הייתה מסגרת מתאימה שתקלוט אותו. אבל להשאיר נערה זרוקה בשטח זה חוסר אחריות וחוסר כבוד שהדעת לא תופסת. אנחנו לא נקבל שום הקלה בעונש או הסדר טיעון, רק ענישה מרבית. הרחובות שלנו הם הפקר. הדם של הילדים שלנו הפקר. הקטל בכבישים פוגע ביהודים ובערבים, אבל לצערי הרב, אנחנו סובלים ממנו יותר. למדינת ישראל לא אכפת. אין תקציב, אין השקעה לטווח ארוך, הילדים שלנו מסתובבים חסרי מעש, וזאת התוצאה".

 

לפני שבוע בלבד עבר גם אחיינו של סרור תאונת דרכים קשה. הרכב נהרס, אך הוא יצא ממנה בפגיעות קלות בלבד, בזכות חגורת הבטיחות. "אם הוא לא היה חגור, הוא לא היה איתנו היום", אומר אכרם. "מכונית נכנסה בו מהצד והרכב שלו התהפך והסתובב כמה סיבובים על הגג. הוא נפצע קל רק בזכות החגורה. אם כולם יתנהגו על פי חוק, גם האחוזים המבהילים האלו של הרוגים בתאונות יירדו.

 

"אי־שימוש בחגורות בטיחות הוא תופעה בלתי נסבלת ונפוצה מאוד. בכבישים בין־עירוניים 80 אחוז מהמגזר חוגר, כי יש אכיפה. אצל היהודים זה נושק למאה אחוז. במושב האחורי המצב חמור — רק 60 אחוז חגורים בכביש בין־עירוני. בתוך היישובים זה בכלל קטסטרופה. אנשים משחררים את החגורה כשהם נכנסים ליישוב, כי לנסוע עם חגורה ליד הבית זה לא להיות גבר".

 

איך מתגברים על זה?

 

"ההורים חייבים להיות חלק מהתמונה. קחי למשל את הבעיה של הטרקטורונים והאופנועים שהם כלי תחבורה נפוצים אצל נערים. לא מדובר רק במטרד, זו גם סכנת חיים. אצלנו ביישוב עשינו מיפוי של בעלי הטרקטורונים והאופנועים ויחד עם המשטרה הקהילתית החתמנו את ההורים על התחייבות שהילדים ינהגו על פי החוק, עם קסדה. מי שלא כיבד את זה ‑ חטף דוח. היו כאלו שקיבלו גם שני דוחות בשבוע. הסברה ואכיפה הן שילוב מנצח. המודל נקרא היום במשטרה 'מודל עיילבון', והוא מבוסס על שיתוף של ההורים. לכל מי שיש טרקטורון יש גם אבא ואמא. מישהו הרי קנה לו אותו. אנחנו רוצים להגביר את האחריות שלהם לנושא".

 

סרור גם נותן דוגמה אישית. "יש לי ארבעה ילדים עם רישיון ואני חרד. שתי הבנות כבר נשואות, ועדיין, לפני כל נסיעה, אני נותן להם את אותו תדרוך. לא משנה אם אני נשמע כמו תקליט שבור. ככה צריך לעשות כל אבא".

 

לנהוג ב–180 קמ"ש זו אלימות

 

רבות כבר דובר על התשתיות הרעועות ביישובים הערביים, אבל סרור טוען שבכך רק מתחילה הבעיה. "נכון, גם התשתית אצלנו לא סלחנית. הטעות הכי קטנה של נהג לא מנוסה עלולה להיגמר במוות. עם תשתית טובה יותר זה לא היה מסתיים ככה. אבל זה לא כל הסיפור. חייבים לטפל ולחזק את התשתית האנושית במגזר הערבי. וכדי לשנות דפוסי התנהגות, צריך להתחיל בגיל הרך. בגן טרום־חובה. לא יכול להיות ששעה שבועית בבית ספר יסודי תשנה תרבות שלמה. ככה לא בונים חומה. צריך להשקיע יותר בחינוך, יותר בהסברה, יותר באכיפה. זה מרוץ לטווח רחוק. נער בן 20 כבר לא נצליח לשנות דרמטית. ילד בן חמש כן. הילדים הם סוכני שינוי להורים, למבוגרים. שהילד ישאל את אבא למה הוא לא חגור, כי להפך זה לא קורה.

 

"ועם זאת, לצערנו, אין מספיק תקציבים להשקעה בתשתית עצמה. כל מי שנכנס ליישוב ערבי מיד מרגיש את זה. תמרור זה לא תמרור, אין פסי האטה. אנחנו מקבלים בעילבון 130 אלף שקל שמוקדשים לשיפור התשתיות, זה צחוק מהעבודה. צובעים כמה מעברי חציה וזה נגמר. תשתית ראויה מייצרת אקלים של בטיחות. הנהגים לומדים לכבד כי הם מרגישים שמכבדים אותם".

 

אחת התוצאות הכואבות של התשתיות הרעועות היא דריסת ילדים ברוורס בחברה הבדואית. "זה קשור לזה שהחצר משמשת גם כחניה וגם כמדרכה וגם כמגרש משחקים", אומר סרור. "במקום להיות המקום הכי בטוח היא הופכת למלכודת מוות. שם אין תשתית בכלל. יש בתי ספר שאין אפילו כביש שמגיע אליהם. זו מלחמת כל בכל".

 

במשך שנים עמדת בראש אגף המגזרים ואגף הבקרה ברשות. מה עשיתם שם כדי לטפל בכל הנושאים האלו?

 

"האמת שלא מעט. מתוקף תפקידי ברשות הובלנו כמה תוכניות, בעיקר ביישובים הבדואיים. לצערי, זו עדיין החצר האחורית של ישראל. לא יכול להיות שבמדינה מודרנית יש כיום יישובים בלי מים, בלי מדרכה, בלי תשתית. כשעשינו פעילות הסברה בדרום בנוגע לתאונות חצר, נשק מספר ההרוגים לאפס. וכשהפסקנו — הוא שוב טיפס. בזמנו הכשרנו מאות סטודנטים שתמורת מלגה עברו בית־בית והדריכו יותר מעשרת אלפים משפחות בדואיות. הם הראו סרטונים, הסבירו להורים איך לסדר את החניה. אבל זו פעילות שצריכה להתבצע לאורך זמן. זה לא זבנג וגמרנו".

 

אז איך צריך לפעול היום?

 

"התאונות הן עקב אכילס של החברה הערבית. לכן, מי שמטפל בהן חייב להגיע מתוכה. ביקורת מבחוץ אף פעם לא עובדת. לצערי, היום כבר אין תפקיד ייעודי כזה, של ראש אגף מגזרים, ברלב"ד. כשהייתי שם עבדנו גם על אכיפה חיובית. מי שכיבד את החוק ונהג עם חגורה או שם את הילד שלו במושב בטיחות, קיבל שי קטן כמו עט או מחזיק מפתחות. הכשרנו אנשי דת כדי שיהיו הנציגים שלנו במסגדים ובכנסיות. להגיד שזה עזר מאוד? לצערי לא. זה השפיע מעט. אבל גם מרוץ של אלף מייל מתחיל בצעד אחד".

 

סרור עדיין מקפיד לבקר משפחות שכולות, שבניהן נהרגו בתאונות דרכים. כל מקרה צרוב בו. "אחד ההרוגים ביישוב היה בן יחיד להוריו, שנולד אחרי שנים של טיפולים. הוא נהג ברכב של אבא שלו, לא חגור, עף מכיסא הנהג ונהרג במקום. קשה מאוד לדבר עם משפחה כשהדם עוד חם, אז אני גם כותב להם. לפעמים אני יושב עם החברים של ההרוג, עם הצעירים, ומבקש שיחשבו על ההורים שמחכים בבית. שלא יהיו אגואיסטים. שיזכרו שהמשפחה שלהם תסבול כל החיים בגלל טעות קטנה שעלולה להוביל למוות. קשה מאוד לתפוס את זה בגילם, כי האדרנלין אצלם גבוה, הם אוהבים ריגושים, זה חלק מתהליך ההתבגרות. צעיר יהודי הולך לצבא, מוציא את הראבק שלו, ושם מעצבים לו גם את האישיות, הוא לומד להקשיב לפקודות. בגיל 21 מקבלים כבר אדם בוגר נפשית. בחברה הערבית לעומת זאת, חלקם עדיין עוד לא התחילו ללמוד באוניברסיטה. אין להם גם מקומות בילוי, אז הכביש הופך לבילוי המרכזי".

 

אתה חושב ששירות לאומי יכול להיות פתרון לתופעה?

 

"אני חושב שצריך לתת מענה חינוכי כולל, כבר מהגיל הרך. אחרי סיום בית הספר, צריך לעודד התנדבות ביישובים, בקופות החולים, במקום להסתובב סתם ברחובות. לצערי, הרבה צעירים מקפחים את חייהם גם בתקריות אלימות. הכל קשור בהכל. גם הנהיגה המופרעת הזו היא ביטוי של אלימות. אלימות זה לא רק מכות ודקירות, אלא גם אופי הנהיגה שלך, היחס שלך לחוק. מה ההבדל בין נסיעה ב־180 קמ"ש לבין להכות מישהו? אי־כיבוד החוק הוא מדרון תלול שמסכן גם אחרים. המנהיגות שלנו ברשימה המשותפת בונה תוכנית ארוכת טווח בנושא האלימות ואני מציע שיוסיפו לה גם את עניין הבטיחות בדרכים. הלוואי שמשרד התחבורה ומדינת ישראל ייקחו את זה בשתי ידיים. לפני שלוש שנים השקיעו 11 מיליון שקל בבטיחות בדרכים במגזר ולא עברנו את המאה הרוגים. במקום לעשות מבצע חד־פעמי צריך לייצר תהליך מתמשך. התגייסות של כולנו תציל חיים".

 

chensror@gmail.com