בעצרת למען זכויות הלהט"ב בשבוע שעבר נאמה על הבמה רינה, ילדה בת תשע שנמצאת בתהליך לשינוי מין. הנאום ההוא הצית דיון ער ונוקב על אחריות הורית, על הבחירה להפוך ילדה קטנה שהייתה עד לא מזמן ילד לסמל של מאבק. הקושי מול הבחירה הזו לא אפיין רק אנשים שמרנים במיוחד או טרנסופובים. סימן השאלה והפקפוק נוכח המופע הזה עורר דיון אמיתי. דיון שהתקשה להיות מורכב, שלא פעם גלש לשוליים משעממים ומשתיקים, אבל התקיים. מעניין לחשוב בהקשר הזה על ארצות־הברית, שם בקמפוסים הרבה יותר קשה להתנהל בכנות בלי להיות מתויג ולעיתים מושתק.
הפסיכולוג הקנדי ג'ורדן פיטרסון הפך לכמעט אליל בגלל שהחליט לצאת למלחמת חורמה נגד הפוליטיקלי קורקט. ב־2016 הוא סירב לפנות לטרנסג'נדרים וא־בינריים באופן שבו הם ביקשו וטען למשטור השפה ולפגיעה בחופש הביטוי. לטענתו, אדיבות היא דרכם של שוחרי הצדק החברתי לשלוט במה שאחרים חושבים או אומרים. במהירות הפך פיטרסון לנציגם הרהוט והסוחף של השמרנים והליברטריאנים בארה"ב. יותר ממיליון מנויים ביוטיוב וספרים שהפכו לרבי־מכר ביום שיצאו אותתו שקם למחנה השמרני משיח חדש. הסרט "עלייתו של ג'ורדן פיטרסון" מתלווה אל האינטלקטואל השנוי במחלוקת מקרוב, ופיטרסון מקפיד להיות חד, רהוט, מהוקצע. לא תשמעו ממנו שום ספק, לא תראו אותו מציב סימני שאלה. הסרט משרת את בנייתו כדמות כתובה היטב, ולא אדם בשר ודם.
אחת האמירות החשובות והמעניינות של פיטרסון מבקשת שאנשים יישארו אינדיבידואליים ולא נציגי האידיאולוגיה בה הם מאמינים. העצה הזו רלוונטית מאוד בעולם מקוטב וחסר כל קשב. מה חבל שפיטרסון עצמו לא מאמץ אותה. התיעוד הדוקומנטרי מראה באופן בהיר כיצד פיטרסון האדם מתמזג לחלוטין עם פיטרסון האידיאולוג. אל מול הפגנות ענק ואמירות של שנאה או בורות, אל מול מעריצים לגיטימיים או גזענים ושוביניסטיים ממש – פיטרסון הולך ומקצין, הולך ומתחדד. לא חופש הביטוי הוא שמעסיק אותו, אלא היכולת שלו למתוח עד הקצה את הקיצוניות שבאמירותיו נגד נשים, שמאלנים, טרנסג'נדרים או מהגרים. הבחירה ללכת על הקצה משרתת מאוד את פיטרסון המותג, אבל היא ירייה ברגל של הניסיון לייצר שיח בו מותר ואפשר להשמיע מגוון דעות בלי ליפול למלכודות של השתקה. אם הכל אותו דבר, ואין מרחבים אפורים עם סימני שאלה, המתנגדים יתנגדו ביתר עוז והמעריצים ילקטו לשורותיהם את הקיצונים שבקיצונים.
"עלייתו של ג'ורדן פיטרסון" לא מלמד את הצופים שום דבר חדש על דמותו, אבל בהחלט מראה כיצד ג'ורדן עצמו והמתנגדים הנחרצים שלו הם למעשה תמונת מראה זה של זה. קיצונים, חסרי קשב ומכורים לאהדת הקהל שאותו הם כביכול מייצגים.
בקטנה
אחת לתקופה כתב נחוש מתקשר לנתן אשל בניסיון לדלות ממנו אמירה מביכה או מקוממת. הפעם טוען יד ימינו של ראש הממשלה שהציבור הוא האשם הבלעדי בהתפרצות הנגיף המחודשת. מה שיפה במשחק העיתונאי הזה זה שברור לכולנו כי למרות התפאורה של ההקלטה והשיחה הכביכול מתוחכמת, אשל בהכרח יספק את הסחורה. לא צריך למשוך אותו בלשונו, לא צריך שום תחבולה. זה הליהוק של אשל בתסריט: להגיד בקול רם את מה שהמנהיגים שלנו חושבים עלינו.