התאונה אירעה כשהנפגעת הייתה בת 14 והלכה עם אחותה הגדולה וחברה נוספת לבית הספר. לפי גרסתה בתביעה שהגישה באמצעות עו"ד סיגל רייך-הלל נגד קרן "קרנית" והנהג הפוגע, רכב הסעות לבן גדול שעלה על המדרכה פגע בה והפיל אותה ארצה, ונמלט מהמקום.
גרסת הנפגעת לגבי זהות הנהג נתמכה בעדות אחותה שזיהתה אותו ואת הרכב הפוגע. האחות סיפרה כי ביום התאונה חזרה ושיננה את מספר הרכב, וכי הכירה את פניו של הנהג המתגורר בשכנות לסבתה ומסיע את הילדים בכפר. האחות הוסיפה כי בערב התאונה אף הלכה להתעמת איתו יחד עם דוד שלה.
אימן של האחיות חיזקה את הזיהוי כשהעידה כי אימו של הנהג התקשרה אליה לאחר התאונה ובני משפחתו הגיעו לביתה כדי לעשות "סולחה". לטענתה, הם הציעו לשלם לה פיצוי מסוים כפשרה אבל היא סירבה. קרנית, שיוצגה על ידי עו"ד דודי הרשקוביץ הגיבה לתביעה בהודעת צד שלישי נגד הנהג הפוגע ואביו, שהיה רשום כבעל הרכב. השניים לא התגוננו בתחילה והשופטת הבכירה אירית מני-גור נאלצה להוציא נגדם צו הבאה, אבל גם בהמשך שיתוף הפעולה היה חלקי בלבד. מכל מקום, גרסתם הייתה קצרה ופשוטה: ביום התאונה הרכב היה מושבת כיוון שהלך לו המנוע והנהג לא השתמש בו.
השופטת מני-גור הבהירה כי גרסת הנהג ואביו לא נתמכה בכל ראיה או עדות. יתרה מכך, האב טען בעדותו כי החליף את המנוע אבל נמנע מלהציג חשבונית. לעומת גרסתם הבעייתית השופטת מצאה את עדויות התביעה מהימנות, אמינות ומפורטות, ושוכנעה כי זהות הנהג הוכחה.
בסוגיית הפיצויים, השופטת קיבלה חוות דעת מומחים שלפיהן התובעת נותרה עם 2% נכות אורתופדית עקב הגבלה קלה של עמוד השדרה הצווארי ו-7.5% נכות נפשית.
בהקשר הפסיכיאטרי קרנית אמנם ניסתה להוכיח שחלק מהנזקים הנפשיים של התובעת נגרמו ממעבר מגורים ועדות לתאונה קטלנית של ילד בכפר, אבל השופטת שללה זאת. היא ציינה כי הפסיכיאטרית הבהירה שהתובעת סובלת מאז התאונה מפוסט טראומה שמתבטאת בכאבי ראש ועצבנות, ושללה קשר לאירועים אחרים.
בהתבסס על הנכויות שהסבו לתובעת פגיעה תפקודית, פסקה לה השופטת פיצויים של 217,415 שקל על אובדן כושר עבודה. בנוסף נפסקו לה 38,979 שקלים על כאב וסבל, הוצאות רפואיות ועזרה, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין של כ-33 אלף שקלים.
בתשלום חויבו אמנם הנהג הפוגע וקרנית מאחר שלא הוכח שהרכב היה מבוטח. אבל מאחר שהשופטת קיבלה את ההודעה נגד הנהג ואביו הם חויבו להחזיר לקרנית את חלקה בתוספת הוצאות.