"כשהבנתי שהאני האמיתי הוא חסר גיל, נרגעתי"

משלימה עם הפרעת הקשב והנטייה למרדנות שבה, מתחזקת שני חשבונות אינסטגרם, מקפידה על חבישת מסכה, מגדירה את עצמה כ"יפת נפש גאה", מתייחסת בחשדנות לשפתון אדום, מתעבת רכילות ומסתייגת מפרסום, נמשכת לאינטליגנציה רגשית, חוזרת לטלוויזיה ב"לאבד את אליס" (HOT), ובכלל לא פוסלת על הסף פרק ב' עם האיש הנכון.

אני ‑ חלי גולדנברג לעולם, רחלי לחלק לא מבוטל מהמשפחה שלי ולמעט חברות וחברים, ללינקה לאמא שלי, אמא, אימי ושאר שמות יפים לבת שלי.

 

הפרעת קשב ‑ ליבת האישיות שלי, החיים שלי, ההצלחות והכישלונות, החוזקות והחולשות, הדימוי עצמי, המגלומניות וההפך ממנה, הסיבה המרכזית להיותי אני.

 

הורות - אין בכלל מה להגיד "תפקיד". ה־תפקיד, משימת המשימות. כלום לא מכין לעוצמת הרגש שמגיעה ברגע ורק מתרחבת. זו אחריות גדולה לתת לאדם אחר כלים לגדול, כנפיים לפרוס, עוגן ובסיס וביטחון עד יום מותי. וחוץ מזה, זה היה כל כך מעניין לגדל ולחנך אותה, זה מסע מרתק שלא נגמר, רק משתנה כל הזמן.

 

הבת שלי ‑ רק מלהגיד בקול רם את המילים "הבת שלי", החיוך שלי עולה והלב מתרחב, אני אוהבת אותה אהבה עזה. איה שלי, או "זאתי" כמו שהיא מכונה בפוסטים ובבלוג שלי, היא ערבוב גנטי מוצלח במיוחד. היא מאוד דומה לשני הוריה ומאוד שונה מהם, מוצלחת משניהם.

 

אמאבא ‑ אבא שלי נפטר לפני שנה וקצת, בן 98. אני לא יכולה להתלונן על הזמן שהיה לי, לנו, איתו, ורק לשמוח שהיה לי אבא מצטיין שידע להעניק לי, בדיוק כמו אמא שלי, את הידיעה החשובה מכל, שלא חשוב מה, מי ומתי, הוא שם בשבילי ואוהב אותי אהבת נפש. אמא שלי בת 94, אני גרה מרחק הליכה (ואימון לא רע) ממנה, היא חיה את חייה השקטים, מטופלת בהרבה מאוד אהבה על ידי כולנו. מעטים האנשים שמגיעים לגיל שמאפשר לסגור מעגל וחשבון עם ההורים שלהם בעודם בחיים, אני הצלחתי, גם איתו וגם איתה.

 

לאבד את אליס ‑ סדרה חדשה ב־HOT, שאין לי די מילים להסביר כמה היא list־A של עשייה וכישרון, בעיקר של סיגל אבין שכתבה וביימה, ושל איילת זורר שהתגלתה לי כמציאה אנושית מקסימה. ויש את תמי, הדמות שלי, שאני מקווה שתקבע סופית שאני ממש מבוגרת ושאני עושה את מלאכתי כהלכה.

 

חוכמת הגיל - יש כזו. אולי לא חוכמת הגיל כמו תבונת הגיל, שקט הגיל, קבלה עצמית של הגיל, משהו מסתדר קצת יותר טוב ונוח בפאזל המורכב הזה שנקרא אני.

 

תובנה מאוחרת ‑ תארי לעצמך שהיית מבינה ויודעת ומעיזה כל מה שאת מבינה ויודעת ומעיזה - בגיל 25־30. איך החיים שלך היו היום, איפה היית? בום!

 

קול פנימי ‑ מצפן שבנוי ממי שאנחנו כבני אדם, איפה גדלנו ואיך, ומאילו חומרים אנושיים אנחנו בנויים. הוא קשור למוסר, לעמדות, לערכים, אבל גם להחלטות של החיים, ואין חשוב ומדויק ממנו, סוג של קליק פנימי, ידיעה חסרת מילים, רגע מדויק שאני יודעת בדיוק אם זה כן או לא. והחוכמה היא לא לדחוק בו.

 

צילום ‑ גיליתי אותו מזמן, בילדות, עם אבא שלי בשעות הארוכות של שיחה ועזרה בחדר החושך שלו, ואחר כך דרך העבודה שלי עם צלמים אמנים. אני מאוד אוהבת לצלם.

 

אינסטגרם ‑ יש לי שניים, אחד על שמי, עמוס בכל טוב, דעות ועניינים, והשני ממש חדש דנדש, שקוראים לו "דברים שאני אוהבת" ‑ אסקפיזם טהור, גדוש באופנה, ספרים, קרמים, מתכונים ושאר ענייני בנות ולייף־סטייל. הוא אותנטי וכמעט לא ממומן.

 

בלוג ‑ הבלוג שלי בן 15. הייתי האדם המוכר הראשון שפתח בלוג והוא שינה את חיי, לא פחות. קוראים לו "תקריב" כי הוא באמת קלוז־אפ במילים, יומן חיים ששומר על הפרטי, וחושף את האישי. הוא הוזנח מעט בגלל הרשתות החברתיות, אבל הוא המקום הבטוח שלי, טריטוריה יקרה במיוחד.

 

טוויטר ‑ אוי ואבוי, נדלקתי רק לפני כחודש וזה אסון. הטוויטר לא נותן אפשרות להירגע לפני שמגיבים, ולאנשים אימפולסיביים כמוני, אבוי.

 

רשתות חברתיות ‑ יש מי שמשתמשים בהן בשכל, אני פשוט שמחה שיש לי אפשרות להתבטא ולהביא את עצמי. חופש מוחלט, אושר. צריך לנהוג בשכל, במינון הגיוני.

 

טיפול רגשי ‑ בטח! כבר כמעט 30 שנה עם הפסקה באמצע, שתי מטפלות שהצילו את נפשי ואת חיי. פריבילגיה מומלצת לכל מי שרוצה לחיות חיים אמיתיים מול עצמו/ה.

 

מחשבות ‑ במקום שלוש־ארבע מחשבות במקביל שיש לאדם "רגיל", לאנשי הפרעת הקשב עוברות בראש 15־20. תארו לעצמכם קיר של 25 מסכי טלוויזיה, כל אחד על ערוץ אחר בשיא הווליום, ואומרים שבמסך העשירי משמאל הבוס אומר לך משהו. בהצלחה עם זה.

 

ODD ‑ הפרעת התנגדות מתריסה. יש בי משהו פנימי מאוד מתריס, בעיקר מול מרות, רשויות ובאופן כללי ניסיון של לא חשוב מי להחליט בשבילי, במקומי, זה כמו מתג פנימי וכשיש קצר, בום! שד המרדנות קופץ. כשזיהיתי שאני מתנגדת על אוטומט (זה קרה לא מזמן), הצלחתי לשלוט בו מעט.

 

אחריות ‑ תחושה פנימית שאי־אפשר לאלף, לא כהורה, לא כאזרחית ובטח שלא כאדם.

 

פוליטיקה ‑ אי־אפשר להפריד פוליטיקה מחברה, אי־אפשר שלא יהיה לך אכפת מהחברה שבה את חיה, אי־אפשר לא להיות מעורבת, זה כמעט פשע מוסרי.

 

שמאלנית ‑ ככה קוראים לזה. מבחינתי אני ממש שמאל מתון, הכל מתחיל ונגמר בדבר אחד לאמונתי - בשוויון מלא לכל בני האדם. אבא שלי אמר לי פעם שאנחנו שמאלנים מטעמים הומניים, אני חושבת שהוא (שוב) צדק.

 

יפי נפש ‑ אין לי מושג איך ביטוי יפה כל כך הפך לשם גנאי. להיות יפה נפש זה להיות אדם עם ערכים חיוביים, עם שאיפה לטוב עבור כל בני האדם, עם רגישות לאחר, רצון לשוויון, הדדיות, סולידריות. איך אפשר להשתמש בו כקללה? אין לי יכולת להבין, באמת.

 

חופש הביטוי ‑ אין חיים בלי חופש, זה ככה פשוט וככה קשה להכיל לפעמים, לכולם, אבל חיוני. אני מנסה להיות הוגנת, מנסה לא לרטון ולקפוץ מול דברים גסים מדי, מחוספסים, קיצוניים, שאינם תואמים את עמדותיי או את טעמי. משימת חיים.

 

אמנות ‑ אוהבת ולא מבינה באמת את השיח הפנימי של האוצרים, אמנים וביקורות, זה שיח אטום מבחינתי.

 

תיאטרון ‑ לא עשיתי מעולם. אחרי "הלהקה" קיבלתי הצעות לאורך השנים, ותמיד סירבתי. הרגשתי שאני לא יכולה להגיד את אותו טקסט שוב ושוב בלי למות משעמום, הנחה שגויה.

 

משחק ‑ המסביב נעים ונחמד ומחמיא לאגו ובכלל, אבל הרגע הנקי של הדבר עצמו שווה ומתגמל הרבה יותר. למדתי בשני בתי הספר הטובים בעולם למשחק, סטלה אדלר ולי שטרסברג, ועדיין לא מעט פעמים האינסטינקט הפנימי מוביל את הרגע, ומנצח.

 

למידה בעל פה ‑ זה היה הסיוט שלי, אבל ממש. אבל אז קרה נס! לקראת הצילומים של "לאבד את אליס", איילת (זורר) סיפרה לי שהמאמנת בעל פה שלה מגיעה, מיד רציתי גם, ומה שקרה הוא שאני יכולה ללמוד בעל פה ספרים שלמים, בתנאי שאני לומדת בקול רם ומול עוד בן אדם.

 

ליפסטיק אדום ‑ אני לא אוהבת להתאפר באופן כללי, איפור זה לעבודה, לדייטים (קצת, אין ברירה) וכשממש מוכרחים, וגם אז, יעידו כל המאפרות והמאפרים, יש לי וטו על ליפסטיק אדום. אני מרגישה "גברת", מעושה, עשויה.

 

תפקידים ‑ פעמים לא רבות קיבלתי תפקידים שחרגו ממש מהסטריאוטיפ, כמו למשל דידי, הדמות ב"עד החתונה", שהייתה שונה ממני בתכלית השינוי ובכל זאת כל כך התחברתי אליה ונהניתי לשחק אותה.

 

החיים שלנו ‑ תוכנית לייף־סטייל שהגשתי בקשת, שהתגובות הכי משמחות עליה היו שהיא מעניינת, וזה הדבר הכי חשוב ומשמח שאפשר לשמוע על משהו שאתה עושה.

 

רכילות ‑ אני מתעבת רכילות, ממש. בלי "כן אבל חייבים" ו"זה חלק מהחיים". מתעבת ולא שוכחת לאף אחד שהתעסק בזה.

 

פרסום - אני לא האדם הנכון לשאול, כי הפכתי לאדם מוכר בגיל 16 וחצי, ואני לא זוכרת את עצמי אחרת. אני מכירה וזוכרת תקופות שכל המבטים היו מופנים אליי כשאני נכנסת למקום, ומכירה וזוכרת גם תקופות שהלהבות היו נמוכות ו"את מוכרת לי נורא, מאיפה?"

 

דוגמנות ‑ חבל לי על כל השנים של ההלקאה העצמית, הבעיה שהייתה לי עם מה שחשבתי שהוא הדימוי של המקצוע הזה, ומכאן הדימוי שלי, מה שגרם לי לא להפיק ממנו את מלוא התועלת. להיות דוגמנית טובה דורש סוג של כריזמה או כישרון מסוים להפיק פריים אחד שיאצור הכל - קסם, הבטחה, מסתורין וסוג של פיתוי, לאו דווקא מיני. עכשיו ממש נהנית כשיש לי הזדמנות להתחפש למי שאני, אחלה כסף, אחלה עבודה, ביג פאן.

 

פוטוגניות ‑ תכונה מוערכת יתר על המידה. מתנה גדולה למי שזכו בה (אומרת תודה כל בוקר וכל ערב), אבל היא באמת רק כימיה בין האדם למצלמה, בדיוק כמו התאהבות, או שזה זה או שזה לא זה.

 

כסף ‑ אולי רשת הביטחון הטובה ביותר שיכולה להיות לו לאדם, וחבל שלא מכניסים אותו לשיעורי חובה בבתי הספר, וחבל שאמא ואבא שלי לא היו קצת יותר אסרטיביים איתי בעניין הזה.

 

נוסטלגיה ‑ אני נוסטלגית, קצת לגבי עצמי, הרבה לגבי המשפחה, וגם לגבי מוזיקה, בגדים, פיצ'פקעס, סרטים, צילומים.

 

וינטג' ‑ מאוד אוהבת כשהוא בא במינון מדויק. חגורה או חצאית. לא טוטאל לוק, בנגיעות זה כיף. יש בווינטג' הרבה קסם בגלל הסיפורים שאנחנו מרגישים שיש מאחורי הדברים.

 

מוזיקה ‑ ערב רב. אוהבת ג'אז מאוד, ביג בנד, רוקנרול ישן, רוק אייטיז, הד באנגרס (מטאל), מוזיקה קלאסית בורגנית, ברוס ספרינגסטין, טום פטי, שלום חנוך, דמיאן רייס הוא תגלית חדשה ומרגשת מבחינתי, ואני ממש אוהבת קאנטרי, אין לי מושג למה.

 

לא עומדת בפיתוי ‑ גלידת וניל ופיסטוק (מי טו), לובסטר, טיולים למדבר, ארוחות במגדלים גבוהים, גברים מסוג שלא פיענחתי מהו עדיין, אבל זה זן ספציפי, קומבינזונים, קרם שמבטיח מיצוק (מה זה מיצוק? אני רוצה!), ספרים עם שם מסקרן, הודעות מהבת שלי, קופסאות מכל סוג, צילומים שלא מספרים הכל, אנשים שיודעים לספר סיפורים, הבטחה להרפתקה, מדורות, שקיעות, אוכמניות ושאר אדומים, יין אדום לא יבש מדי ונפלא, דברים שאני לא מבינה.

 

גירושים ‑ זה מוות. גם אם זמני, זה מוות, למרות הפרדוקס בין הזמני לנצחי.

 

משפחה ‑ מושג שמתגמש ומשתנה עם החיים. גיליתי שאני יכולה להוציא מחיי בני משפחה ולחיות עם זה בשלום, וגיליתי שאני יכולה לקבל לחיי ולליבי ולמשפחתי שתי ילדות קטנות בגלל הגנים המשותפים שלהן עם הבת שלי (וכי הן מקסימות).

 

פרק ב' ‑ כמעט בטוחה שאני רוצה כזה אמיתי, איחוד משפחות במידת האפשר, שולחן שישי גדול וימים של שקט. אבל הוא יהיה חייב להיות מאוד מוצלח.

 

תנאי יסוד לאהבה ‑ אינטליגנציה רגשית, וגם השנייה כמובן.

 

טינה ‑ נוטרת. לא לשמחתי, אבל זה מה יש. לא מוכנה לשכוח עוולות, בגידות באמון, חוסר רגישות שהביא כאב או אכזבה ‑ מה פתאום!

 

פנטזיה ‑ שנה לבד במושב רחוק, אולי כפר רחוק אף יותר. ג'וליה רוברטס מתפללת/ אוכלת/ אוהבת בעברית.

 

דת ‑ לא. חילונית לחלוטין, עם זהות יהודית חזקה. זה השבט שלי, שפע יידישקייט כמסורת משפחתית.

 

כפייה דתית ‑ מוציאה אותי מדעתי, לא פחות. חוצפה חסרת תקדים הנשענת על חישובי קואליציה.

 

כתיבה ‑ אמן שאצליח לממש או להרחיב או להראות חלק קטן מפיסות הספרים, התסריטים, הפורמטים, סיפורי הילדים, ספרי הצילום, תוכניות הטלוויזיה ומה לא, שתקועים במגירה אמיתית.

 

מה את הכי צריכה ‑ מישהי בתפקיד המפיקה: הנה אני קובעת לך יום צילום באזור יבנה עם חמישה אנשים וצעצועי הילדות שלהם, תפני את יום רביעי בעוד שבועיים. בום!

 

טיפוח (בכל זאת נערת זוהר לשעבר) ‑ ברור שטיפוח. ברור שאני דואגת להזין את עור הפנים ואת הגוף שלי, ולשמור עליהם. יש לי ה־מון סוגים של קרמים, סרומים (עד היום אין לי מושג מה זה באמת) ואני פתי מאמין לכל דבר: כל אחד שאני קונה, בדמיוני אני כבר שם, בתוצאה.

 

ויותר מקרמים ‑ בטח שקצת יותר מקרמים, אבל בתבונה, שכל ישר ופרטיות, כמו שראוי.

 

יוגה ‑ תירגלתי כמה שנים, הפסקתי מטעמי עצלות, מתגעגעת מאוד.

 

אחת לשבוע ‑ אני אוהבת עוגנים בחיים שלי, זה נותן לי יציבות. טור שבועי ב"ידיעות אחרונות", תוכנית שבועית ברדיו 103, אלה היו דברים שמאוד נהניתי לעשות והרווחתי שקט גדול בזכותם.

 

הרצאות ‑ כיף ושליחות. יש לי שתי הרצאות שאני מעבירה. האחת כבר כמה שנים, "הפרעת קשב, עדות אישית", שמנסה להסביר אותנו לכל מי שמהופנט ומאוהב בנו, ועם זאת אנחנו עולים לו על העצבים וקשים להכלה. וההרצאה השנייה היא פאן גדול ובצידו תועלת רבה. היא חדשה יחסית, כמעט שנה, ושמה "גיל ובגדים" כי בשניהם אני מבינה. זו הרצאת נשים מובהקת, שיש בה עקרונות גמישים, סיפורים שווים והרבה סטייל. גם לא סותמת ת'פה וגם משלמים לי במקום להשתיק אותי, מי שמע על נס כזה?

 

גיל ‑ אני בת 66 כבר חודש שלם. ההבנה החשובה ביותר שלי על הגיל היא שחבל על המאמצים להבין מה זה אומר ולמה אני מרגישה פשוט "אני". הבנתי שה־self שלנו, האני האמיתי, הגרעין של האני, של מי שאנחנו באמת, הוא חסר גיל, פשוט ככה, ונרגעתי.

 

גיל הגוף ‑ זה לא פשוט. הפרידה מהצעירות במובן הפיזי ארוכה, הדרגתית ואין בה הרבה שמחה. קרעכצן כאן, הכתף שם, השינוי שנראה לעין ולא משנה כמה תתעמלי, יש בו חמיצות וצער. אני תוהה אם מגיע רגע שעוזבים את החבל הזה, שמרפים.

 

הטיפ האחד והאחר - טיפ סגנון שהוא כמו עוגן: הרוב הרמוני, והדבר האחד, הטוויסט, ששובר את ההרמוניה. כל הבגדים עכשוויים ‑ ואחד וינטג'; שמלת משי ‑ ונעלי צנחנים; בגדים כהים וחלקים ‑ וגרביים מפוספסים; איפור טבעי ‑ ושפתון אדום. הכי מעניין ומשעשע.

 

תרומת איברים, אד"י ‑ בטח, אין שאלה בכלל. מחזיקה כרטיס עשרות שנים.

 

קנאביס רפואי ‑ אני לא אוהבת קנאביס, מאז ומעולם, משהו בחיבור של הסוטול הזה עם הפרעת הקשב עושה לי רע. אבל הקנאביס הרפואי הוא נס. אני מכירה כמה וכמה אנשים, כולל קרובים במיוחד, שזו התרופה היחידה שמקילה על סבלם, וההתנגדות האוטומטית של השמרנים נובעת מבורות, נוקשות וקיבעון נוראי.

 

קורונה ‑ חוויה שונה מכל מה שהכרנו אי פעם. התגנבתי אל אמא שלי, שגרה קרוב אליי, לגינה לפעמים. מאוד מקפידה על ענייני מסכה, מוות בחנק נראה לי אכזרי ומיותר אם ניתן להיזהר ולמנוע אותו. אבל כל העבודות שלי נעלמו, הכל על הולד.

 

דימוי גוף ‑ מבאס שעם כל המילים היפות, עדיין הוא מצולק כמעט אצל כולן. ומה זה לעזאזל מושלם, ומי בכלל צריך מושלם כשאין מושלם. אבל אני כן חושבת ומרגישה שעם הגיל משהו משתנה. מה שמגיע עם הגיל זה הוויתור, או ההבנה שזה מה יש וזה בסדר, כי באמת יש דברים חשובים יותר לשלוות הנפש. אז יש לי כאלה מתחת לזרועות, אבל היי, זה ממש לא הורס לי את החיים, ואני מתכננת בגיל 75 להצטלם עם גופייה ואצבע משולשת (מול הראי).

 

אוכל ‑ אוהבת, תמיד אהבתי. מגבוה לנמוך וכל הדרך חזרה. קצת פחות בשר בשנים האחרונות, עם בת צמחונית מטעמי מצפון. מוכנה להיכנס לכל תחרות מרק עוף או בולונז. אוכלת פשוט וכיפי, עם התקפות גורמה קלות במסעדות.

 

ארץ ‑ אני ישראלית עד תום בשייכות הרגשית שלי, חיבור עמוק למקום שממנו אנחנו מגיעים.

 

קנאה ‑ יעידו מי שמכירים אותי, אין בי קנאה, אין לי בנפש את המרכיב הזה.

 

רכב ‑ הכי אני אוהבת אלפא רומיאו, היו לי שתיים, באמצע הייתה לי ביואיק מגוחכת בגודלה, שנקנתה כדי להגן על הבת שלי מפיזור הנפש של אמה. אני מתגעגעת, ומאז אני עם גולף סולידית בת תכף עשר.

 

זִקנה ‑ הכי מפחידה זו הדמנציה, האלצהיימר המקולל. חוסר האונים הזה ממש מבעית, ואני מקווה שעד שאגיע לשם יאשרו ויכבדו את משאלתם של בני אדם למות בכבוד ובצלילות. אני ממליצה לכולם להירשם לעמותת ליל"ך, למען הזכות למות בכבוד.

 

עתיד ‑ ברמה האזרחית, מאוד מודאגת ועצובה וכועסת. ברמה האישית, אופטימית ומקווה להרבה מהכל, אהבה טובה, חברות, פרנסה ראויה, כל מה שמרכיב חיים טובים ומלאי כל טוב, ונכדים, פעם.

 

ואחד לשנה הבאה ‑ מה את רוצה, רחלי? הכל, וכלום.

 

חליפה: hily ari, נילי לוטן לפקטורי 54, נעליים: סטיב מאדן. שמלה: זהבית תשובה, 052-2548810