מי סגר את השער
הם כבר באמצע שנות ה–30 לחייהם, בעלי משפחות והורים לילדים, אבל 15 שנה אחרי ההתנתקות עדיין מתנהל ביניהם ויכוח סוער: איזה חייל יצא אחרון מעזה? | לוחמים לשעבר בגולני, בגבעתי ובשמשון, קצין הנדסה במילואים ואנשי החפ"ק של מפקד החטיבה נזכרים במעמד ההיסטורי שהיו שותפים לו | ולא כולם מתגאים בכך: "כשהשער בכיסופים ננעל, הבנתי שהפסדנו. לא הרגשתי שזה כבוד"
אוריאל בלומנטל כבר בן 36. ישראלי שחי שנים רבות באורלנדו שבפלורידה, בעל חברה לאבטחת כלי רכב מפני גניבה. אבל לרגע אחד השבוע הוא חזר להיות שוב אותו חייל נח"ל שסופח לחפ"ק של מפקד החטיבה המרכזית ברצועת עזה, אלוף־משנה מוטי כידור, בימים הטעונים ההם של אוגוסט 2005. יחד הם ישבו בג'יפ המאסף, האחרון מבין עשרות כלים שיצאו מהגזרה, ונעלו אחריהם את שער הכניסה והיציאה הראשי של הרצועה, במעבר כיסופים. "נכנסנו לחממות של גני טל", משחזר בלומנטל, "ומוטי אמר בקשר: 'כל תחנות שנהב, כאן קדקוד. הפעל אשמורת אחרונה', שזה היה השם של פקודת היציאה. אני זוכר שהיו צעקות ויריות. הפלסטינים השתגעו על הגדרות, רצו להיכנס ליישובים. היה לחץ. הם הגיעו באוטובוסים, עשו לנו 'וי' עם הידיים. הרגשתי השפלה נוראית".
הם עלו על ציר כיסופים, כביש הגישה המרכזי לגוש קטיף, עושים את דרכם לכיוון הגדר. "התחושה הייתה קשה, לא טובה. אני עם הנשק בחרך ירי והמח"ט אומר: 'אם אתה רואה חמוש, תירה'. בסוף עברנו מעמדה 31 שהייתה בצד של עזה, לעמדה 30, שזה בעצם מחסום כיסופים, ואני זוכר שאמרתי לעצמי: 'זו פעם אחרונה שיהודי ייכנס לפה שלא במלחמה'. הייתה התרגשות, הבנת שיש פה מהלך היסטורי. הסכמת, לא הסכמת, זה לא משנה. אם תשאלי אותי, אף אחד לא הסכים. אפילו המח"ט אמר: 'נחזור לפה וזה לא ייקח הרבה זמן'.
"בשער, מהצד של עזה, עמד מפקד האוגדה תא"ל אביב כוכבי, עם ג'יפ הסופה שלו, שהיה מצוחצח מדי. היה ברור שהוא רצה לצאת אחרון. ואז, ברגע שיצאנו לישראל עם הג'יפ שלנו, נכנסו שני דחפורים של צה"ל ויצרו תלולית עפר, שאף אחד לא יוכל לעבור. הפלסטינים מולנו על הציר. מחזה הזוי, פסיכי. ידענו שהם מחבלים, אבל ההבנה הייתה שעכשיו זה כאילו בסדר. איזו בושה! ואז כוכבי מפרסס בג'יפ שלו, יוצא החוצה, וכמה חיילים של גבעתי שנבחרו סגרו את השער. וזהו, יותר לא היו כוחות צה"ל ברצועת עזה".
כולם רצו להצטלם
באותו ג'יפ חפ"ק ישב גם נריה גרנביץ'. הוא ובלומנטל היו עם אל"מ כידור שחטיבת הטנקים שלו, 401, החזיקה את הגזרה המרכזית עד הפינוי. לשניהם הוא יקרא שנה אחר כך להיכנס איתו ללבנון, אף שכבר היו משוחררים.
"את שואלת שתי שאלות", אומר גרנביץ'. "הראשונה, מי נעל את השער, שזה מג"ד רותם בגבעתי. השנייה, מי יצא אחרון מבצעית? שזה אנחנו. חפ"ק מח"ט מרכזית. אנחנו וידאנו שהוציאו את כל הכוחות מהיישובים היהודיים בגזרה שלנו, האחרון שבהם היה כפר דרום. אנחנו ליווינו אותם מאחורה בג'יפ, כשלפנינו הטנקים והנגמ"שים ומאחורינו מזנבים הפלסטינים. כוכבי, אני זוכר בוודאות, סגר את השער בצורה סמלית, נסע את העשרה מטרים בשביל הכבוד, ויצא. ואז המח"ט, מוטי, וכוכבי לחצו את היד למג"ד רותם של גבעתי, אילן עזרן, סגרו את השער, כחלק מהטקס, בשביל הצלמים, נעמדו מול הדגל והצדיעו. זה היה אחר הצהריים, אולי בשעת השקיעה". "אנחנו היינו האכזרית האחרונה שיצאה", מספר גם רמי וקנין ממסייעת רותם. "יש לי אפילו תמונה", הוא ממהר לשגר בווטסאפ. "זה היה יום, בדוק, לקראת השעה שתיים. הייתה כמו שיירה כזו החוצה, וברגע שסגרנו הכל התחילה פתאום נהירה המונית של כל עזה. כל העזתים דפקו ריצה לכביש, כאילו זהו, יצאנו, כל גוש קטיף שלהם. מי שנעל את השער היה המ"מ שלנו, יצחק ורניאש".
מה אתה חושב בדיעבד על ההתנתקות?
"תראי, אנחנו חיינו ונשמנו את עזה מכל כיוון. ברגע שאת מוותרת על חלק מהארץ שלך, את אומרת שחייב לבוא שינוי. איזה שלום, משהו. וואלה, לא קרה כלום. בדיעבד, עשינו טעות. ויתרנו על הכל. השקיעות הכי יפות, הים הכי מטורף, אזרחים שבאו כל שמירה וכל חג. פיצות, משלוחי מנות, קידוש. לא דיברנו על זה במסייעת. כביכול, השלמנו עם זה. יצאנו, סגרנו ונראה לי שכולם הדחיקו את הקטע הזה".
וכל הסיפור הזה, של מי סגר אחרון את השער, יכול היה להיות פשוט, אילולא בא רס"ן (מיל') ארז פישלר, אז מ"פ בגדוד 603 של ההנדסה הקרבית, שטוען שהקרדיט מגיע להם ואף שולף סרטון שמוכיח זאת, לטענתו. "אנחנו היינו האחרונים לסגור את שער כיסופים, וזה קרה בשלוש וחצי לפנות בוקר", הוא מתעקש. "לחיל הנדסה היו שתי יחידות בעזה. אחת שתפסה את השוטף, מעבר קרני, שהוא מחוץ לרצועה, והשנייה שהייתה בתוך הרצועה. רותם היו שם, אבל בתור פלוגת גדר – כלומר, מהצד הישראלי, לא זה שבתוך הרצועה".
אז למה הם בטוחים שהם סגרו?
"רותם אולי סגרו את השער האחרון של החטיבה הצפונית, אבל אני סגרתי את כל האוגדה. גדודי הנדסה לא היו מעורבים בפינוי, וחשוב לי להגיד את זה. הייתי רק כוח מאבטח, ולכן ברור שיצאנו אחרונים. רותם נשארו שם אחרי הפינוי לכן הם חושבים את זה. אבל טכנית, זה לא נכון. הם לא סגרו שום שער".
ומה אם הם מראים לי סרט שרואים בו במפורש את המג"ד, בכומתה סגולה, סוגר את השער?
פישלר מסתכל בסרטון מיוטיוב שאני מראה לו, ועדיין עומד על דעתו. "השיירה יצאה מעזה מאה אחוז בלילה. אולי הם יצאו בצהריים בשביל התמונה. יכול להיות שהם צילמו בשביל הקטע. כוכבי היה כל הזמן בכיסופים, אז זו לא חוכמה שהוא בצילומים. אבל מאה אחוז זה היה בלילה. לדעתי זה בכלל שער 242, לא בכיסופים אלא בכניסה לנצרים, או בחטיבה דרומית. נראה לך שככה נראית סגירה? היה חשש שהפלסטינים יבואו עם מכוניות וינסו לחצות את הגדר, אז הציבו המון בטונדות. אחר כך כולם רצו להצטלם ליד השער כאילו הם סגרו".
גרנביץ' לא נשאר חייב. הסרט מאותו לילה שאנחנו משגרים אליו באדיבות פישלר, ובו נראים כוחות מגדוד ההנדסה ופישלר עצמו מתראיין לערוץ 2, לא מרשים אותו. "ברגע שתם הטקס כולם עמדו ליד השער. צילמתי אולי מאה תמונות, לכולם, כדי שאחר כך כל אחד יוכל להגיד שהוא סגר את השער. כולם הרגישו שזה היסטורי. וזה באמת היה. הדייט השני שלי עם אשתי, ב־2008, היה למרגלות כיסופים, באנדרטה ליישובי הגוש, והיא בכלל ירושלמית. למה? כי זה היה חשוב. הבאתי אותה לשם כדי שתרגיש איפה היינו ומה חווינו".
וקנין מאשר את דבריו: "גדוד ההנדסה אולי יצאו אחרונים, אבל אנחנו סגרנו את השער".
הדגלים נותרו מקופלים
בניגוד לנסיגה מלבנון, חמש שנים קודם לכן, אין תמונה אחרת שמסמלת את היציאה מרצועת עזה וחרותה בזיכרון הציבורי. הסיבה העיקרית להיעדרה של תמונה איקונית כזו היא שאף שמדובר בשתי נסיגות חד־צדדיות, הנסיגה מלבנון זכתה לקונצנזוס כמעט מלא (הביקורת הייתה בעיקר על הדרך שבה נעשתה ועל הפקרת לוחמי צד"ל), ואילו ההתנתקות הייתה שנויה במחלוקת קשה ועמוקה. מהסיבה הזו, וגם בעקבות לקחי הנסיגה מלבנון, שנעשתה תחת אש, הוחלט בנסיגה מעזה לשמור על פרופיל נמוך. לוחמים מגדוד רותם של גבעתי ומגדוד שמשון מספרים שאמרו להם לצאת בלי דגלים ובלי תמונות ניצחון, "כי זה יום עצוב ולא יום ניצחון".
והייתה סיבה נוספת, כמעט טכנית. גם בלבנון וגם בעזה התבצעה הנסיגה דרך כמה שערים, אבל היה שער מרכזי אחד שסימל את סופה של תקופה. בלבנון היה זה שער פאטמה שליד מטולה. בעזה היה זה מעבר כיסופים, שער הכניסה לגוש קטיף ולכפר דרום. אלא שהנסיגה מלבנון התבצעה ביום אחד, 24 במאי 2000, ואילו בהתנתקות יצאו קודם האזרחים, ואילו כוחות הצבא נשארו בשטח עוד כמה שבועות, אחרי שהאבק שקע והמדינה הייתה עסוקה בעיקר בשאלת שיקומם של המפונים.
"בעזה היו כמה חטיבות", מסביר בלומנטל. "המרכזית, שכללה את כפר דרום, ציר כיסופים, תל קטיפא וגני טל, פלוס־מינוס. הדרומית, שהייתה אחראית מציר פילדלפי עד פלוס־מינוס נווה דקלים, והצפונית, שהייתה אחראית על דוגית, אלי סיני, ארז ונצרים. כל העניין של מי יסגור את השער לא תפס מקום בשיח של הלוחמים, כי לא הייתה הרגשה שזה משהו עם כבוד. רבים מאיתנו חשבו שזה לא הדבר הנכון. אני זוכר שכשהשער נסגר, הכתה בי הבנה עמוקה שזה רגע היסטורי שאני שותף לו, אבל שהפסדנו. גם היום אני חושב שהפסדנו בענק. כשאתה נותן לאויב במזרח התיכון מחווה או צעד לשלום, הוא מפרש את זה כחולשה, ואתה משלם על זה. בלבנון, עזה. בכל מקום שהיה כיפוף, שילמנו.
"ברגע שקמה 'קבוצת עזה' בפייסבוק הבנתי שלכל אירוע יש המון זוויות, אבל דבר אחד משותף: זה יושב עלינו. כשאתה נלחם על מקום מסוים ואחרי זה הוא מפונה, כאילו הפסדת בקרב. האירוע כל כך השפיע עליי שביום השחרור שלי, בינואר 2006, נסעתי עד כיסופים, שמתי את האוטו וישבתי על תל עפר. זו הייתה בשבילי הפרידה הכי חשובה מהשירות".
"קבוצת עזה" שאליה מתכוון בלומנטל היא בעצם קבוצת פייסבוק בשם "סיפורים מרצועת עזה טרם הנסיגה", הפועלת ממארס השנה וקיבלה תמריץ בימי הסגר של הקורונה, כשאנשים ישבו בבית והיה להם זמן לשקוע בסיפורים מהעבר. הלוחמים במיל', כבר בני 35־40, מעלים תמונות, משתפים זיכרונות, שופעים נוסטלגיה ורגש. פוסט שהעלינו בניסיון להבין מי סגר אחרון את השער – או אם תרצו, מי מופיע בתמונת "אמא, יצאתי מלבנון", גרסת עזה – זכה ל־127 תגובות ושלל סיפורים וגרסאות, אבל לא לתשובה אחת ברורה. "פתחת פה תיבת פנדורה", כתב לי איציק יהושע, מקים ומנהל הקבוצה ובעצמו לוחם לשעבר בגדוד "שמשון".
גם 15 שנה לאחר מכן הם עדיין מתווכחים אם היה זה גדוד רותם של גבעתי או שמא שקד, אם היה זה שמשון או שמא גדוד 13 של גולני, אם לוחמי גדוד 603 של ההנדסה הקרבית סגרו את השער או שהם רק התלוו לכוחות, ואם נכונה השמועה ש־11 מהם נשכחו בפנים ונזקקו לחילוץ אחרי שהשערים כבר נסגרו.
"כל היחידות", מסביר בנימין דוכובני, לוחם לשעבר בגדוד רותם של גבעתי, "נלחמו על הזכות לסגור את השערים, כי כולם איבדו בעזה חברים. גדוד שקד, למשל, נלחמו לסגור את השער ליד היישובים מורג ופאת שדה. שמשון איבדו חברים בנצרים. אנחנו מרותם עשינו טקס בפילבוקס 21, כי שם נהרגו לנו קצין ושני חיילים. עד היום אני יודע ששמשון רבים עם שקד מי יצא אחרון מנצרים, בציר קרני. אני כמעט בטוח שגדוד 603 של הנדסה ואנחנו, גדוד רותם, יצאנו אחרונים מכיסופים. מי שקבע מי יסגור בסוף היה כוכבי. אני חושב שלא באמת היה לו חשוב מי יסגור את השער, אלא שנתפנה בצורה הכי שקטה ולא תחת אש, ושכולם יחזרו בשלום לגבול".
"השיח האמוציונלי שהתפתח בקבוצה", אומר יהושע, "החזיר אותי לתקופה של האגו בין היחידות, המאצ'ואיזם של הקרביים, מי ביצע מה, לרצון לחזור להיות לוחמים עם הסכין בין השיניים. אנחנו כנראה מתגעגעים לימים שבהם השתתפנו במבצעים גדולים עם הרבה כוחות, שבהם היחידה שלך מחסלת עשרות מחבלים. אנשים עברו שם חוויות אינטנסיביות של לחימה, עם פצועים והרוגים. כשאנחנו, לוחמי עזה, יצאנו למבצע, זה היה עם מסוקים וטנקים, והכל היה גדול, מורכב, עם הרבה ירי. בעוד שחברים שלנו באיו"ש התעסקו במחסומים ובבדיקת תעודות זהות של אזרחים פלסטינים. אני זוכר שהמג"ד אמר לנו: 'בארוחת שישי תחשבו מה אתם מספרים, לא כולם צריכים לדעת מה קורה פה'".
אז כשמשוניסט לשעבר, האר את עיניי. איזה שער סגרתם?
"את נצרים. מאחר שתפסנו שם את הקו. היציאה הייתה בנגמחונים", הוא מתאר את ליל 11 בספטמבר 2005. "תמונות מפחידות. אין מגדלי שמירה, פילבוקסים או צלפים ששומרים עלינו. אין כוחות עוטפים. נסיעה של שמונה ק"מ, חשופים, רק טנקים מלווים. במנחת קרני היה טקס קרבי עם כומתות, הורידו את הדגל. אני חושב שהקת"ח (קצין התחזוקה — א"א) היה והצדיע. בעיקר אני זוכר הרגשה מוזרה, כי אתה עושה את הטקס ליד הגדר, ובעצם אתה רוצה להיות שם כמה שפחות, כי אתה חושש שכל רגע יכול לירות עליך צלף של חמאס.
"לא הייתה פה שמחה וצהלה שאנחנו שבים הביתה. כי בצד השני היה אויב שראינו אותו עד היום האחרון. הם ממש חיכו שנצא, וכשיצאנו היית צריכה לראות איך קפצו על היישובים. כל מה שהיה לו סממן ישראלי הם החריבו. אני חושב שבצה"ל נמנעו מתמונת ניצחון, כי אף אחד לא באמת הרגיש גאווה. לא הייתה תחושה חד־משמעית שאנחנו יוצאים ממקום שלא צריך להיות בו, זה היה ברור ללוחמים שהירי יימשך. אתה רואה את האמל"ח של חמאס ויודע שאתה נוגע בקצה של הקצה. שיש עוד המון מוחבא. אחרי שפינו את האזרחים, צה"ל השאיר כוחות במוצבים כדי לפנות את מה שנשאר. שמשון היו במרכז הרצועה, מבודדים. לא ידענו, למשל, מה קורה עם גבעתי או עם האחרים. להבדיל מלבנון, בעזה פירוק המוצבים היה מסודר. לא נשארה תחמושת או תשתית אסטרטגית. העמדות פורקו ופוצצנו הרבה מקלטים. גם את הבתים צה"ל הרס. הדיבור היה שהם יעשו מהרצועה סינגפור של המזרח התיכון, ואתה מסתכל ימינה ושמאלה ואומר: 'אין, זה לא קורה'".
משהו לספר לנכדים
והיה כמובן את ציר פילדלפי הידוע לשמצה שלאורך גבול מצרים, בגזרת החטיבה הדרומית. כאן אין קרב גרסאות. גדוד 13 של גולני היה האחרון שכיבה את האור. "הבדיחה אומרת שכשיש משהו קשה, מביאים את גולני", אומר ישראל רחמני, שהיה אז לוחם בגדוד. "לנו היו אכזריות", הוא לא מפספס הזדמנות לעקוץ, "ולגבעתי היו רק נגמ"שים מעפנים, מה שאומר שיכולת התנועה של גולני פשוט הייתה יותר טובה. אני לא יכול להתחייב שהמג"ד שלי נעל עם המפתח את השער, אבל אנחנו הגדוד האחרון שפינה את הרצועה מפילדלפי".
הוא בן 35, נשוי פלוס שלושה, ועדיין עושה מילואים. העסק שלו, בתחום התיירות, סגור כרגע. גם אצלו חוויית היציאה נבלעת בתוך צונאמי האירועים. "בימי טרום־ההתנתקות הסתובבנו ביישובים ואמרו עלינו: 'אלה עם הנשק זה החיילים הטובים'", משחזר נחמני. "כי כל מי שהיה קשור להתנתקות, הסתובב בלי נשק. אחר כך הגדוד שלנו תפס את השטח יחד עם כוחות שריון והנדסה. ראינו את הדחפורים שהורסים את הבתים. המוצבים התרוקנו ובסוף גם אנחנו יצאנו. אני חושב שבלבנון עשו לזה יותר רומנטיזציה מאשר בגוש קטיף, כי בלבנון באמת חצית גבול אמיתי, מוחשי. בגוש קטיף לא היה קו גבול. זה היה אירוע של עולים ונוסעים. גם אם היה שער, זה לא היה דרמטי. לא עוברים לנוהל קרב, אתה פשוט נוסע למוצב, כמו לנסוע ליישוב אחר. לא סיפור גדול מדי".
אז איך אתה מסביר את האמוציות סביב השאלה מי נעל את השער?
"אנשים רוצים לנכס לעצמם זיכרונות לאומיים, רגע היסטורי. לא משנה אם הוא חיובי או שלילי. אולי כדי שיהיה מה לספר לנכדים. אני יכול להגיד לך שכחוויה אישית מעצבת, מלחמת לבנון הייתה יותר משמעותית עבורי. להשתתף במלחמה היה משמעותי יותר מלתפוס קו באיזו גזרה. ההתנתקות עדיין שוכנת בתוכנו. כבר אז לא חשבתי שיש בזה יתרון. לדעתי זה גרם נזק למדינה ועודד את מלחמת לבנון השנייה".
זקן ושיער ארוך
קצין ההנדסה פישלר, בן 37, סטארטאפיסט מנתניה ואב לשבעה (משני סבבי נישואים), שמח על הכתבה הזו. סוף־סוף, הוא אומר, אשתו הנוכחית תבין שאינו צוחק עליה כשהוא מספר לה על היותו האחרון שסגר את השער בכיסופים. "למרות שברמה המבצעית עברתי אירועים יותר משמעותיים", הוא אומר, "סגירת השער הייתה אקט היסטורי, לא משהו ששוכחים. זה היה סוריאליסטי. את שומרת על מקום, מאבדת בו חברים ואז מוותרת עליו. זה היה יום דרמטי. מורכב גם ברמה האישית. אני זוכר שסגרתי 42 יום בפנים, היה לי שיער ארוך, זקן, היינו מלוכלכים, לא היו מקלחות. אבל היה סיפוק.
"פחדנו לשכוח שם איזו משפחה או חייל. בתור גדוד הנדסה, אנחנו פוצצנו את המבנים. לאורך כל היום האחרון היה לחץ אמיתי. היינו בטוחים שהצד השני יעשה מאמצים לפגוע בכוחות ולהשיג תמונת ניצחון ביציאה. היינו משוכנעים שיהיה פיגוע, ואני בתור הפומה האחרונה (נגמ"ש הנדסי ממוגן – א"א), הייתי המטרה הכי טובה. לכן שמרנו על עמימות לגבי התאריך המדויק. רצינו להטעות את האויב, שלא יידע שזה הכוח האחרון. רצינו לייצר תחושה שיש עוד כוחות בפנים. אני זוכר שהדלקנו גוזניקים בשטח ופיזרנו בין השיחים מטרות דמות מקרטון. בשלוש וחצי לפנות בוקר סגרנו אחרינו את השער סופית".
איך זה שאתה נבחרת?
"הייתי מנוסה, שירַתי ברצועה חמש שנים ברצף, חצי שנה קודם קיבלתי מצטיין אוגדת עזה. היום כבר לא זוכרים, אבל היו מלא פיגועים, והייתי בהרבה מהם. בפנים אצלי הם לא נשכחו. אני זוכר שבערוץ 2 התעקשו שאתקשר לאבא שלי ואדבר איתו. שלוש וחצי לפנות בוקר, אבא שלי ישן, לא יודע מה קורה, ואני מדבר פיקודי: 'אבא, רציתי להגיד לך שיצאנו כפי שהבטחתי, חזקים והכל בסדר', והוא: 'אני ישן, דבר איתי עוד שעתיים'".
גם פישלר זוכר ש"לכוכבי היה חשוב להצטלם כאחרון שיוצא מעזה. הוא היה מאוד מעורב באירוע. צריך להבין שאז הייתי בסך הכל מ"פ, ובאותה תקופה נפגשתי איתו על בסיס יומיומי, זה לא קורה בדרך כלל".
ומה היה הסיפור עם 11 חיילי ההנדסה הקרבית שנשכחו והיה צריך לחלצם במשאית ספארי?
"אה, זה", הוא צוחק. "היה נוהל של ביצוע ספירת חיילים בנקודת היציאה. אחד הגדודים שלנו גילה שהוא שכח לפנות מוצב אחד מתוך מאות עמדות בחטיבה הדרומית. אבל זה לא דרמטי כמו שזה נשמע. בסוף הכניסו ספארי עם אבטחה והוציאו אותם. זה היה פאק ברמת הגדוד, אבל היו עולים על זה. אם אני לא טועה הם היו הגדס"ר הבדואי, ואחר כך צחקו שלא היה קורה כלום אם היו שוכחים את הבדואים".
"בראי ההסטוריה", מסכם איציק יהושע, "את מי זה מעניין מי סגר את השער? זה חסר משמעות. הרי כמה שנים אחר כך כבר היינו שם שוב, עם עופרת יצוקה ואחר כך צוק איתן. ופתאום אתה מרגיש שהשיח מגוחך. ניחא, היה איזה הישג כביר מבחינה צבאית. אבל לא הייתה שום הרגשה ששינינו את המפה האסטרטגית של האזור. לא עשינו משהו כדי שאנשים יהיו רגועים בבית. לא הרגשנו שקורה משהו משמעותי יום אחרי היציאה. לא הבנו את הסכסוך לעומק. היינו צעירים והכל היה טהור. אבל הייתה הרגשה שמשהו שם לא נכון. האם מנענו מלחמה? אם אי־אפשר לירות על נצרים וגוש קטיף, לאן ילכו הטילים האלו? אז למה לצהול באיזה צילום? המור"ק שלנו בשמשון בנוי ממבצעים ומכמות המחבלים שהגדוד הוריד, ולא מהשאלה מי סגר את השער".
אתי אברמוב