ב-2009 הגיע התובע עם עו"ד גנות לפתוח חשבון נאמנות בסניף הראשי של הבנק בתל אביב לצורך עסקת נדל"ן. מאז ובמשך כחצי שנה רוקן גנות את החשבון שהופקדו בו יותר מ-1.7 מיליון שקל.
זמן קצר לאחר מכן התגלה כי גנות מעל בכספם של לקוחות רבים וב-2011 הוא הורשע בגניבת כ-8.4 מיליון שקל ונגזרו עליו ארבע שנות מאסר. תביעות שהגישו נגדו קורבנותיו התקבלו אלא שהוא הוכרז כפושט רגל והתובע, כמו אחרים, קיבל חלק קטן מהסכומים שנגנבו. את התביעה נגד הבנק הוא הגיש ב-2016 בטענה שהבנק התרשל ופעל בניגוד לנהלים כשלא ביקש ממנו לאשר את ההעברות ואפשר לגנות למשוך כספים למרות חשדות גדולים סביב התנהלותו.
הבנק ביקש מנגד לדחות את התביעה עקב השיהוי הרב בהגשתה. לגופו של עניין הוא טען כי פעל בסבירות ובזהירות תוך הסתמכות על הסכם המכר שצירף גנות לחשבון ועל אישורים שהגיש לו. לטענתו, הוא לא יכול היה לדעת שההסכם והאישורים היו מזויפים.
למעשה, הבנק טען כי התובע הוא שהתרשל כיוון שלא בדק את ההסכם שצורף והתעלם מחשדות שקיננו בו כבר בתחילת הדרך.
השופטת חנה קלוגמן קבעה כי הנסיבות שאפפו את ההעברות חייבו התנהלות זהירה יותר ובדיקה מעמיקה של הנעשה בחשבון. בהקשר הזה הדגישה השופטת כי ההעברות שבוצעו לכאורה על סמך הסכם המכר היו אמורות להעלות תהיות משום שלא תאמו את תנאי התשלום שצוינו בו.
"סעיף התמורה בהסכם הוא סעיף מהותי, המשתלב בד בבד עם התפקיד הטבעי של הבנק – פיקוח על פעולות כספיות שמתבצעות בין חשבונות. במקרה דנן, הבנק ביצע את הפעולות בחשבון והעביר את הכספים שלא בחפיפה להסכם המכר שהוא בעצמו ביקש, ובכך למעשה התרשל בתפקידו...", כתבה.
בנוסף קבעה השופטת כי הבנק לא הקפיד על קבלת אישורים בהתאם לנהליו וגם כשהחל לחשוד ולבדוק את התנהלותו של גנות לא הקפיא את הפעילות בחשבון ואפשר לו למשוך כספים נוספים.
לאור זאת השופטת קבעה כי הבנק התרשל אבל עם זאת הטילה על התובע אשם תורם של 50%. ראשית, עקב השיהוי בהגשת התביעה שאמנם לא הצדיק לדחות אותה אבל גרם לבנק נזק ראייתי. שנית, משום שלא בדק את הסכם המכר אף שהעסקה נעשתה ללא הסכם – התנהלות בעייתית כשלעצמה. שלישית, משום שהיו אמורים להתעורר אצלו חשדות כשגנות ביקש ממנו להעביר כ-950 אלף שקל לחשבון של אמא שלו.
בהתאם לכך, ולאחר קיזוז הכספים שקיבל התובע בהליך פשיטת הרגל, חויב הבנק לשלם לו כ-830 אלף שקל בתוספת שכר טרחת עו"ד של 35 אלף שקל.