השנים היפות של הופה-היי

עם צאת אלבום האוסף של יגאל בשן, שוש גבאי על התימני הממושמע ועל כוכבי שנות ה-70

דור שלם מכיר את יגאל בשן כדוד החביב עם הפוני הנצחי מ"הופה היי", זה שעומד בין הכינור של יונתן מילר לבין הגיטרה של עוזי חיטמן. אבל מעטים מהם יודעים שפעם בשן היה כוכב נעורים עם מעיל עור כבש ופאות לחיים מגודלות, ובנות העשרה אספו בשקדנות פוסטר ענק שלו, שיצא בחלקים מדי שבוע בעיתון "להיטון".

40 שירי האוסף "ציפור קטנה בלב", שיצא השבוע, המסכמים את פועלו של האליל לשעבר, מציירים מסע בנפשו של אדם נינוח שהחיים היטיבו עמו, ממש בנוי לקונספציית סוף שבוע רגוע הגלגל"צית.

 

גיאוגרפיה היא עניין אכזרי

 

כמו רוב כוכבי קונצרן אמצע-הדרך של שנות ה-70, בשן היה בחור יפה שהצטיין בקול גברי מאוד ושירים קליטים שהשתחלו ברבות הימים לשירוני מועדון הזמר העברי. החל מאילן ואילנית, דרך ששי קשת, אבי טולדנו, עדנה לב וכלה בירדנה ארזי, קונצרן אמצע-הדרך הזה אמור היה לספק את צרכי תרבות הנוער שהתפתחה בעשור ההוא.

המסלול היה קבוע: כוכבות בלהקה הצבאית, החתמה אצל אמרגן ידוע, רצוי פשנל, והופעות בפסטיבלי הזמר ששודרו בטלוויזיה. המדד לפופולריות לא היה מכירות תקליטים, שלרוב בני הנעורים לא היה כסף לרכוש, אלא הצלחה במצעדי הפזמונים, שדירוגם נקבע על-ידי גלויות ששלחו המאזינים השקדנים בידיים רוטטות. הבונוס של כוכבי שנות ה-70 היה השתתפות בסינרומנים, אותם שבועונים עם סיפורי אהבה בתמונות, וכיכוב בסרטיו סוחטי הדמעות של הבמאי ג'ורג' עובדיה - ששי קשת שיחק ב"נורית", אבי טולדנו ב"אריאנה" ויגאל בשן ב"שרית".

אף אחד מהכוכבים האלה לא שרד, כי בעולם של כוכבי פופ של אמצע-הדרך לא שורדים. גיאוגרפיה, כך מתברר, היא עניין אכזרי. "אמצע-הדרך" בורח כל פעם למקום אחר, והכוכב, שהיה משוכנע שהוא מחזיק בידו את הנוסחה המנצחת, נותר עזוב בשולי הדרך. כולם נפוצו לכל עבר: אילן ואילנית הפסיקו לשיר. אבי טולדנו מקבל לעיתים זמן מסך אצל ידידו, מנחה הטברנה יוני רועה. ששי קשת משחק לפעמים במחזמרים ובהצגות תיאטרון, וירדנה ארזי מנחה תוכנית בוקר בטלוויזיה.

הניצול היחיד מהמועדון הוא שלמה ארצי, שעשה מהפך בקריירה בסוף שנות ה-70 והתחיל לכתוב בדם ליבו על גברים שהולכים לאיבוד דרך מרפסת. לזמרי אמצע הדרך קשה לייצר קריירה ארוכת טווח של זמרים מזדקנים, בגלל אופיים הרגעי והמתכלה של שיריהם. שנסיונרים צרפתים כמו איב מונטאן למשל, שרדו עד מותם בזכות שירים צפופי רעיונות, חוכמה משועשעת ואירוניה, ולא בשל תמונות אהבה כוזבות מלאות פסטורליה.

 

קמצוץ של סחוג

 

אבל כמה מהשירים של בשן שורדים, במיוחד אלה שעיבד לו גרי אקשטיין המוכשר, כמו השיר המצוין "האמיני לי" שמגרד פצעון קטן של כאב בים הסוכר ונשמע נפלא גם אחרי עשרים שנה; "ג'זמין" בעיבוד ג'אזי יפה; ו"שנינו יחד", שכתב בשן יחד עם יצחק קלפטר. גם "קפה אצל ברטה", שכתב נתן כהן ו"אבא תענה לי" עמדו יפה בתלאות הזמן.

למרות דימויו של בשן ככוכב שתופרים לו שירים, מתברר שהוא הלחין את רוב שיריו. לבשן היה קול בשרני ורב עוצמה, ואחת מההוראות שקיבל היתה דווקא להנמיך את הווליום. הכוכב עם התסרוקת החלקה והמסודרת היה הילד התימני הטוב והמחונך, אנטיתזה לכוכבים המזרחים עם תסרוקות אפרו ומכנסי סאן טרופז, הצמודים עד מאוד באזור העליון ומתרחבים עד מאוד באזור הנעלים.

באוסף שר בשן את "עוד סיפור אחד של אהבה", להיט שכתב עוזי חיטמן לשימי תבורי. בשן שר בצורה רגועה למדי, כמי שלא אוהב דרמות ומקבל בהבנה את הפרידה המתקרבת, בעוד שתבורי פוצץ את השיר בדמעות וכאבים, עד שכל בנות השכונות לא יכלו יותר, יצאו החוצה אל הבלקון וצווחו "שימי כפרה".

בשן נגע באופן מצומצם בשורשים התימנים שלו וחבל, כי בכל פעם שנגע הוא עשה זאת לא רע. יש קמצוצון של סחוג בפזמון של "ציפור קטנה בלב" ובשירת "אהבת הדסה" ו"דרור יקרא". אין ספק שאם בשן היה מוחתם עכשיו על-ידי חברת תקליטים, הם לא היו רוצים שיהיה ילד טוב של הקיבוץ.

בתוך ים אלבומי נוסטלגיה ישראלים שלאחרונה, בעקבות מצב הרוח הכללי הירוד, הפכו למצרך לוהט, האלבום של בשן הוא אחד הטובים שבהם.