התובע רכש את הדירה ב-2010 והתריע על ליקויים עוד לפני המסירה. החברה הבטיחה לתקן אותם אבל במשך שש שנים לא הצליחה במשימה ובכל פעם ששלחה פועלים מטעמה נגרמו לדירה פגמים נוספים. ב-2018 החליט הרוכש שהגיע הזמן לשים סוף לסיפור והגיש תביעה לפיצוי על ליקויי הבנייה ועוגמת הנפש שנגרמה לו.
הוא טען שרדף אחרי החברה במשך שנים ובכל זאת היא ביצעה תיקונים רשלניים וכושלים, כשהליקוי המשמעותי ביותר הוא בריצוף שצריך להחליף מן היסוד. החברה טענה מנגד כי הרוכש הגיש את התביעה למרות חתימתו על פרוטוקול מסירה שבו אישר שהדירה נקייה מליקויים ואחרי שחלפו תקופות הבדק והאחריות. היא הוסיפה כי למרות זאת היא הסכימה לתקן ליקויים שונים בדירה לפנים משורת הדין והליקויים שהתובע טוען להם נגרמו באחריותו. מכל מקום מדובר בפגמים מינוריים שעלותם מסתכמת ב-10,000 שקל והיא ביקשה לאפשר לה לתקן אותם.
אבל השופט עידו כפכפי האמין לתובע כי חתם על פרוטוקול המסירה האחיד של הנתבעת בכפוף להתחייבות שכל הליקויים שנמצאו בדירה יתוקנו. השופט הבהיר כי החתימה שלו לא שוללת את העובדה שיש תיעוד לקיומם של פגמים שונים בדירה ואת התנהלות הנתבעת, שנציג מטעמה התחייב לתקן אותם ופועלים הגיעו לבצע תיקונים בפועל.
השופט קיבל את טענת התובע שלפיה החברה לא תיקנה את הליקויים כמו שצריך ובכל פעם שהפועלים הגיעו לתקן הם גרמו לפגמים נוספים. מנגד, הוא דחה את הטענה שהתובע גרם לליקויים בעצמו והבהיר כי "טיבם וטבעם של הליקויים הוא כזה שנובע מעבודה לקויה או חומרים".
בנסיבות אלה נקבע שהחברה כבר איבדה את הזדמנות התיקון ששמורה לה בחוק המכר (דירות) ועליה לפצות את התובע עבור עלות תיקונים אצל קבלן עצמאי.
באשר להיקף הליקויים השופט קיבל את רוב העלויות שקבע מומחה שמינה, למעט בסוגיית הריצוף. בעניין זה המומחה סבר שיש צורך בהחלפה חלקית של הריצוף והשופט קיבל את עמדת התובע שלפיה מדובר בליקוי חמור שמחייב החלפה מלאה של כל הריצוף בבית.
נקבע כלל התיקונים, כולל החלפת הריצוף ופינוי הדירה למשך חודש ימים, הסתכמו בעלות של כ-83 אלף שקל. בנוסף, נפסק לתובע פיצוי משמעותי של 20 אלף שקל על עוגמת הנפש ואי-הנוחות שנגרמו וייגרמו לו עקב התיקונים. כמו כן חויבה החברה בשכר טרחת עו"ד של 20 אלף שקל ובהחזר הוצאות משפט ועלויות מומחים.