ב-1992 רכשו החקלאים את הזכויות בחלק מנחלתם של בני הזוג תמורת 25 אלף דולר ומאז טיפחו את המקום ונטעו בו מטע עצי פקאן. לפני כארבע שנים גילו האגודה השיתופית של המושב והמדינה על העברת הזכויות הלא חוקית ושלחו לבנם של בני הזוג – שהזכויות בנחלה הועברו אליו – הודעה על שימוש חורג ומכתב התראה על הפרת חוק ההתיישבות החקלאית.
בעקבות זאת הגיש הבן תביעת פינוי נגד החקלאים. הוא התכחש לעסקה שערכו הוריו וטען שהיא בוטלה משום שההסכם לא היה חוקי. לטענתו, הוא מעולם לא אישר את ההסכם הזה והנתבעים מחזיקים בשטח ללא רשותו או הסכמתו. בתגובה טענו החקלאים כי רכשו את הזכויות מהורי התובע בידיעתו המלאה של התובע שאף חתם על כתב אישור שלפיו הוא מסכים לעסקה וינהג לפיה כשהזכויות יעברו לרשותו.
בנוסף הם הגישו נגד התובע והוריו תביעה נגדית לפיצויים של כ-1.2 מיליון שקל עבור החזר הסכום ששילמו תמורת הזכויות ושווי הקרקע שכוללת מטע פקאנים פעיל. בהמשך, הם פינו את השטח והחזירו אותו למושב, ותבעו פיצויים על אובדן הכנסות.
בעקבות זאת קיבלה השופטת ברכה לחמן את בקשתו של התובע למחוק את תביעת הפינוי וניגשה להכריע בסוגיית הפיצויים – כשאל מול דרישת החקלאים עמדה דרישת התובע לדמי שימוש על השנים שבהן החזיקו בקרקע.
השופטת קבעה כי בניגוד לטענת התובע הוכח שהוא חתם על אישור להסכם המכר ולקיום התחייבויות הוריו. עם זאת, היא הבהירה כי אין ספק שמדובר בהסכם לא חוקי שדינו בטלות, כיוון שחוק ההתיישבות אוסר על העברת הזכויות בקרקע המדוברת.
מאחר שההסכם בוטל שני הצדדים חייבים להשיב אחד לשני את התמורה שקיבלו במסגרתו: החקלאים צריכים להשיב את הקרקע, כפי שכבר עשו, ואילו התובע והוריו צריכים להחזיר את מלוא התמורה המשוערכת בסך של כ-360 אלף שקל.
כמו כן נקבע שהחקלאים זכאים לפיצוי עבור השבחת הקרקע שהרי התובע יקבל לרשותו מטע פקאנים פעיל. לפי התחשיב של משרד החקלאות ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מדובר בסכום של כ-286 אלף שקל.
עם זאת, השופטת לא סברה שלחקלאים מגיע פיצוי על אובדן רווחים משום שהחוזה לא היה חוקי. מנגד, התובע לא זכאי לדמי שימוש כיוון שאין ספק שהנתבעים החזיקו בקרקע בהסכמתו.
בסיכומו של עניין התובע והוריו ישלמו לנתבעים כ-646 אלף שקל בתוספת הוצאות משפט של 50 אלף שקל. בנוסף, הוא חויב באופן אישי בהוצאות ושכר טרחת עו"ד של 25 אלף שקל עקב הגשת העלאת טענות לא הגונות וחסרות בסיס בתביעת הפינוי.