דילמת הארטיק*

*לטור זה מצורף סאבטקסט על קורונה, גזענות ומוצצים

לא מבין למה לא התעקשתי על זה כשהילדים היו קטנים. על הרעיון לפחות. כי הייתה לי גישה ייחודית לגבי מוצצים: הם הרי נעלמים תמיד. הורים לפעוטות מכירים את זה. בכל בית יש איזה משולש ברמודה של מוצצים, מקום שאליו הם הולכים מבלי שוב. אתה מסתובב בבית, התינוק בוכה ואתה לא מוצא מוצץ. אפרת הייתה אומרת ברגעים המלחיצים האלה, שהדרך להתמודד עם המצב היא להחזיר אותם למקום. אני גרסתי אחרת: בואי נקנה אלף מוצצים, אמרתי. פשוט נפזר אלף מוצצים, בכל מקום בבית. הרי זה לא יקר, ואין דבר הכרחי מזה. אז למה שבכל מגירה ובכל פינה בבית, לא יעמדו שלושה מוצצים? למה אני צריך תמיד לחפש אותם?

 

הילדים גדלו, אבל הצרה קיבלה צורה עדכנית ואני שוקל לעשות את מה שלא הייתי חכם להתעקש אז לעשות, לגבי שלטים למזגן. הם כל הזמן אובדים, ואפרת שוב מתעקשת שנחזיר אותם למקום. ואילו אני אומר: בואי נפיץ אותם בבית בהמוניהם. למה להטיל על הציבור גזירות שאי־אפשר לעמוד בהן? למה להחזיר את ארבעת השלטים למקומם, אם אפשר פשוט לרכוש 50, ולדאוג שכל פינה בבית תהיה המקום שלהם? למה לא להיות נדיבים בדברים מסוג זה? להרגיע תינוק בוכה, להדליק מזגן ביום לוהט, אלה לא דברים שראוי להקל את ביצועם?

 

ומה עם השמיכות, למה לא מייצרים אותן גדולות בהגזמה? ממש ענקיות? למה זה רק בדיוק כזה, מה כואב לכם לעשות לי את השמיכה פי שניים ממה שתיכננתם? ולמה אני צריך לריב עם הסדין בכל לילה, למה לא לייצר לי סדין של 50 מטר שיעטוף לא רק את המיטה, אלא גם את כל הבית? 

 

ראיתי השבוע ניסיון כושל בפייסבוק של מישהו להסביר שעיקר הבעיה בקורונה הוא אצל החרדים והערבים. הניסיון כשל, משום שמיד הדיון עבר לשאלה האם הוא גזען, ומה מותר ומה אסור להגיד. אף אחד בדיון שהתפתח לא לקח בחשבון, שאם יהיה אסור לומר שיש תחלואה עודפת במגזרים מסוימים, אז גם לא יהיה מי שיקים צעקה כדי שידאגו להם יותר; וגם לא נשאל את עצמנו מספיק מה העזרה העודפת שצריך לתת לאותם מגזרים, שסובלים מתחלואה עודפת. ואם יהיה אסור להגיד שאצל ערבים או חרדים יש בעיה יותר קשה, יהיה אסור גם לדאוג שהפתרון והסיוע שיגיעו להם יהיה יותר נדיב: התקציבים, ההסברה וחלוקת המזון. 

 

לבן שלי יש גישה אחרת: הוא אומר הכל. מדובר בילד מקופסל, שיש טענות שהחל את שנת הלימודים, אם כי אני עוד לא זכיתי לראות בעיניי את הפלא. לפני כמה ימים הייתי איתו בבריכה. שחינו כדבעי, ובשלב מסוים הוא אמר לי: "אבא, כשאנחנו יוצאים מהבריכה, אתה קונה לי ארטיק". בסדר, השבתי. "אפילו כמה", הוא הוסיף מיד. 

 

אני ממליץ לכם להתעמק בדיאלוג המדהים הזה. קרה פה משהו. הילד ביקש ארטיק וציפה כנראה להתנגדות. הוא קיבל תשובה חיובית, מיידית התאושש ומיד העלה את הרף: אפילו כמה!

 

מה זה אומר בכלל "אפילו כמה"? מי בכלל קונה כמה ארטיקים? איך זה מתנהל, אתה נוגס בהם במקביל? 

 

מה שקרה לעידו, זה מה שקורה לעיתים כשאתה במשא ומתן על משהו: שואלים אותך כמה אתה רוצה, ואתה נניח אומר אלף שקל, במחשבה שזו נקודת פתיחה גבוהה שממנה תרד, ומיד הצד השני מסכים. זה מבלבל. ברגע הזה אתה לא מרגיש מנצח. אתה הולך הביתה מובס, ותוהה עד אחרית ימיך מה היה קורה אם היית מבקש אלפיים.

 

הבן שלי רצה ארטיק, אבל המהירות שבה הסכמתי גרמה לו להבין שהוא יכול להוציא פה עוד משהו מהסיטואציה. 

 

שימו לב: הסיפור הזה הוא משל מורכב לנושא הקורונה. לא קל להבין את הנמשל אבל אם תעיינו בו ברצינות, תראו ישועות. 

 

ואם כבר אנחנו בענייני ארטיקים, מעשה שהיה: לפני יותר מ־20 שנה הלכתי עם אחיין שלי, היום אבא בעצמו, למכולת כדי לקנות לו ממתק. לדעתי, הוא היה אז בן שלוש. אני הייתי דוד צעיר, בערך בן 20. הרמתי אותו על ידיי והראיתי לו את המקרר של הארטיקים, כדי שיבחר אחד. הוא הצביע על ארטיק מפואר, והוצאתי לו אותו. הוא החל לאכול, ואז רצה ארטיק אחר מהמקרר. הוא בכה במכולת ממש בכי קורע לב. הבאתי לו גם את הארטיק האחר. הוא לקח גם אותו, החל לאכול גם ממנו, אך לא הסכים לוותר על הארטיק הראשון. היינו עדיין במכולת ואנשים הסתכלו עלינו, וניסו להבין מה הם רואים. בחור צעיר מחזיק על ידיו פעוט בן שלוש שאוחז שני ארטיקים, אחד בכל יד, ולמרות זאת בוכה. אציין כי אלה היו ארטיקים שווים, נגיד מגנום וטילון כזה, מה שהגביר את המוזרות בסיטואציה. הוא בכה, אגב, משום שאני נאלצתי כל הזמן ללקק לו הארטיקים, כדי שלא יטפטפו על הרצפה, וזה הרגיז אותו. ברגע הזה, אמא שלי, סבתא שלו, הגיעה למכולת וראתה את המחזה הביזארי הזה: בנה מחזיק את נכדה, אשר צורח, למרות שיש לו ביד את המיטב שבארטיקים. היא לקחה אותו ממני, זרקה את הארטיקים לפח, שטפה את ידיו ופניו והביאה לו מסטיק. יצאתי מהמכולת וראיתי אותו מבסוט. מאושר. אצלי עם טילון ומגנום הוא בכה את נשמתו, ואצלה עם מסטיק הוא חוגג את החיים, שנאמר: תפסת מרובה לא תפסת וכל המוסיף גורע ואין הנחתום מעיד על גיסתו. 

 

לסיום, חזרה קצרה לקורונה, עם מילה על השער שפורסם בראשון השבוע בעיתון זה, עם שמות של חלק מאלף המתים שספרנו מאז תחילת המגפה: אני לא מבין בקורונה ואני מבולבל מרוב פרטים. ואני גם יודע שלתקשורת יש נטייה ללחוץ לפתוח הכל, ואז לבכות שיש תמותה, ואז להתלונן שיש סגר וכו'. ועדיין, השער הזה הזיז לי משהו. הכאיב לי באופן מיוחד. אני לא יודע מי אשם ולא משוכנע שיש פתרון, אבל התחושה הקשה שלנו הישראלים נובעת מכך שיש תחושה שהממשלה לא מנהלת את המשבר, אלא המשבר מנהל אותה. ואני מודה שהעובדה שהודיעו לי שחבר שלמד איתי בכיתה נהיה סבא בדיוק כשהייתי מול השער הזה, לא עזרה לי למצב הרוח. חבר מהכיתה שלי סבא. אז אני בקבוצת סיכון עכשיו?

 

נאמר זאת כך: הייתי כל כך בשוק מזה שמישהו שהיה איתי בכיתה סבא, שקניתי שישיית סודה. שבת שלום.