התאונה אירעה באוגוסט 2013. התובע "טס עם האוטו" וכשניסה לבלום לפני רמזור אדום החליקה המכונית כתוצאה מכתם של שמן או מים על הכביש. בתביעה, שהוגשה ב-2017 לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הוא הוסיף כי למחרת נשלח גרר לאסוף את הרכב ונהגו אישר שראה כתמי שמן ומים על הגלגל.
חברת הביטוח "כלל" שנתבעה משום שסירבה לשלם לו פיצויים, טענה כי לאירוע אין כיסוי ביטוחי משום שמדובר בניסיון התאבדות שלא נחשב לתאונת דרכים לפי החוק בהיותו "מעשה מכוון". ואכן, מעדויות צוות מד"א עלה כי כמה שעות לפני התאונה הזמינה זוגתו של התובע את מד"א לאחר שהוא ניסה להתאבד באמצעות נטילת 30 כדורי אסיוול (תרופת הרגעה נגד חרדה) ו-11 כדורי מודל (תרופה פסיכיאטרית). הוא הובהל לבית החולים איכילוב בתל אביב אבל סירב לעבור בדיקה פסיכיאטרית וכעבור זמן קצר החליט להשתחרר על דעת עצמו מבית החולים ללא טיפול.
בהמשך, נהג האמבולנס שלקח את התובע מזירת התאונה העיד כי זה אמר לו כי זמן קצר לפני שעלה על ההגה הוא נטל 20 כדורי ווליום. חברת הביטוח הגישה תיעוד רפואי שהעלה כי התובע סבל במשך שנים מדיכאון וביצע מספר ניסיונות אובדניים קודם לכן.
התובע ניסה להכחיש את מצבו הנפשי וטען כי ביום התאונה נטל לכל היותר 3-2 כדורי ווליום ואקמול. הוא הכחיש שאמר למישהו ממד"א או בבית החולים שניסה להתאבד והוסיף כי לא היה מדוכדך כלל אלא נסע לבקר חבר ברמת גן והיה ערני.
אלא שהשופטת מי-טל אל-עד קרביס לא קיבלה את העדות היחידה של התובע שסתרה את עדויות צוות מד"א ואת המסמכים הרפואיים בעניינו. היא הוסיפה עוד כי התובע לא זימן לעדות את נהג הגרר ולא הוכיח בדרך אחרת שהכביש היה רטוב או שמנוני.
להתרשמותה, העבר הרפואי של התובע, ניסיונות ההתאבדות הקודמים והמתועדים, עדויות אנשי מד"א והמסמכים שמהם עלה כי נטל 61 כדורי הרגעה שעות ספורות לפני שהחליט לנהוג – כל אלה מוכיחים שעלה על ההגה מתוך כוונה ברורה לבצע מעשה אובדני או לכל הפחות לפגוע בעצמו. מכאן, שהנזקים שנגרמו לו הם תוצאה ישירה של המעשה המכוון של נסיעה ברכב כשגופו מלא בכדורים.
השופטת קיבלה את טענת חברת הביטוח וקבעה כי האירוע מוחרג מההגדרה של "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים ולכן היא לא מחויבת לפצות את התובע. נוכח דחיית התביעה חויב התובע לשלם ל"כלל" הוצאות ושכר טרחת עו"ד של 20 אלף שקל.