מצעד האיוולת חוזר

הממשלה מתעקשת לא ללמוד לקח, האזרחים ישלמו את המחיר

בספרה הידוע "מצעד האיוולת" חשפה ההיסטוריונית ברברה טוכמן תופעה החוזרת ונשנית בתולדות העמים: ממשלים מוציאים לפועל מדיניות הסותרת את האינטרס החיוני שלהם ושל מדינתם, וזאת למרות אזהרות רבות מפני תוצאותיה כבר בראשיתה. טוכמן מביאה בספר דוגמאות היסטוריות רבות ל"מצעדי איוולת" הללו – ויכלה להביא מספר כפול ומכופל. ממשלים בדרך כלל לא לומדים לקח מהעבר וחוזרים לצעוד אל האיוולת.

 

להתנהלותה של ממשלת ישראל אל מול מגפת קורונה יש יותר ויותר מאפיינים של מצעד איוולת קלאסי שכזה, החל מהפתיחה הנמהרת של המשק והחברה בחודשי האביב, דרך הימנעות מהטלת הגבלות מחמירות כשהתחלואה יציאה מכלל שליטה והמשיכה לטפס ועד לחזרה נוכחית על החלטות הסותרות – שוב – את המאבק במגפה ואת המלצות מומחי הבריאות. לנגד עינינו מתחולל דז'ה־וו מצמרר, כאילו התפוגג כליל הזיכרון הטרגי של מצעד האיוולת הקודם. זיכרון שאמור היה להיות צרוב בתודעתם של מקבלי ההחלטות, ולא נצרב.

 

כאן חשוב לציין עובדות. האחת, ישראל לא הייתה בחודש שחלף תחת סגר בריאותי מלא. הסגר היה חלקי, "נושם". במהלכו נראה רחוב מרכזי בתל־אביב ובירושלים יותר הומה אדם ומכוניות מרחוב בניו־יורק ובלונדון, שלא היו נתונות אז בסגר. חרף זאת התחלואה ירדה – במחיר כלכלי וחברתי משמעותי – ונדלק אור ירוק בוהק בקצה המנהרה. אסור לכבותו.

 

שנית, הסיכון להידבקות בנגיף קורונה גבוה במיוחד בהתקהלויות במרחבים סגורים וחצי־סגורים של מעל לשמונה איש, שעליהן נאמר "התקהלויות הורגות". בהן צריך למקד את מאמצי האכיפה של ההגבלות והתקנות על ידי קנסות כבדים, צווי סגירה רבים, שלילת תקצוב ציבורי והעמדה לדין של מפירי החוק. בלי החרגות, התחכמויות והתחשבנויות מגזריות־אלקטורליות. יחס אחיד לדתיים, לחילונים, לחרדים ולערבים, עד חלוף הזעם ותוך שיתוף פעולה הדוק עם הרשויות המקומיות.

 

גם ברחבי אירופה המגפה חוזרת, ובגדול. לבל נשלה לכן את עצמנו: להתפרצות המחודשת של המגפה בארץ לא גרמה רק התנהגות של חוגים קיצוניים בקהילייה חרדית. הרשות ניתנה, האכיפה נחלשה ומאות אלפי ישראלים הצטופפו והתקהלו באין מפריע במקומות בילוי ונופש, בבתי המלון ובמרכזי הקניות, בשווקים, בברים, במסיבות, במכוני כושר, בחופים, בהפגנות, בתורים לטיסות ובמקומות עבודה שמנהליהם התעלמו מהתו הסגול. בלי לשמור על חבישת מסכות וריחוק פיזי, בטענה מופרכת ש"אצלנו אין הדבקה". כאשר בספטמבר נפתחה גם מערכת החינוך הלא־חרדית הכל התמזג לזינוק בתחלואה בקצב מטורף. מצעד האיוולת שטף אותנו. אין סיבה לחזור אליו.

 

זו אפוא שעת ההכרעה של שרי כחול לבן, דרך ארץ והעבודה: הם יכולים להשתמש בכוחם בקואליציה כדי לעצור מצעד איוולת שני והבאים בתור אחריו. האחריות הלאומית על כתפיהם, עכשיו.