הלילה שחוזר אליי בהקיץ

None

בכל השנה האחרונה לחייו של רבין, שמוליק בן זוגי ואני עקבנו בבעתה אחרי מה שעבר עליו. השיא היה הצילום שבו ראו מישהו שמתפרץ להכותו, בלי בושה, בסיור בווינגייט. שומרי הראש עצרו באותו מקרה את האיש, שלא הצליח להגיע אליו.

 

שמוליק הוא "קצין העיתונות" שלנו בבית. באחד הימים הוא קרא בעיתון וסיפר לי על עצרת שלום שמתוכננת בתל־אביב ואמר לי: "מירי, את צריכה לשיר שם בשביל רבין". השבתי לו: "מה זאת אומרת? בוודאי". ואז, בפעם הראשונה בחיי, לא פנו אליי, אלא אני בעצמי פניתי למי שאירגן את זה. הרמתי טלפון לצ'יץ' להט ישירות הביתה. ענתה לי זיוה, אשתו. אמרתי שאני רוצה להופיע בעצרת, והיא ענתה: "את מתפרצת לדלת פתוחה. בדיוק עמדנו להתקשר אלייך".

 

פניתי לשני נגנים ערבים ישראלים שחיים ביפו - ליאס וואקילה, נגן עוד, וטוני נאג'אר, שמנגן כינור בסגנון ערבי. באותו קיץ עבדתי איתם בפסטיבל יהודי־ערבי ביפו והיה לנו קשר טוב. סיפרתי על העצרת, אמרתי שזה חשוב ושיהיה יוצא מהכלל אם יהיו נגנים ערבים על הבמה. לקח לי זמן לשכנע אותם, אבל לאור היחסים שנוצרו בינינו וחשיבות המסר הם נעתרו להופיע. הצטרף אליהם הקלידן שלי, קובי משעל.

 

נחזור רגע לשנה שלפני: באירוע של טדי קולק לקראת הבחירות בירושלים ביקשו ממני לבוא לבצע את "שיר לשלום" ומצאתי את עצמי עומדת לצד רבין. שמתי לו את המיקרופון כדי לשיר, אבל הוא לא הוציא הגה. הוא היה איש ביישן, צנוע, לא שופוני. לא עזר לי שום דבר.

 

תל־אביב, 4 בנובמבר 1995, מוצאי שבת: לקראת "שיר לשלום" הבמה התמלאה בכל מי שהופיע באותו ערב, ואני קלטתי את רבין ושמעון פרס עומדים בקצה השמאלי של הבמה, ליד דוכן הנואמים. אני חושבת שאני הזמרת היחידה בארץ שהעזה לסמן להם בצורה כזו ביד, "בואו אליי, תתקרבו". מולנו הכיכר והרחובות הסמוכים, מוצפים באנשים. אולי 150 אלף איש. זו הייתה הצלחה אדירה, ורבין היה מרוגש ומאושר כי הוא חשש שלא יבוא קהל ושייראה שאין תמיכה בעם לחזון שלו.

 

ראיתי גם שרבין ופרס עומדים עם דף שעליו מילות השיר, ולשמחתי הם נענו לקריאה שלי ובאו. רבין עמד משמאלי, פרס מימיני והתחלנו בשיר. הראשון ששמתי לו את המיקרופון בפה היה פרס, כי ידעתי שהוא לא יאכזב אותי, והוא שר במלוא גרון, הצטרף לגמרי. כעבור כמה שורות שמתי את המיקרופון לרבין בפה, ולהפתעתי ולשמחתי הפעם הוא הימהם את מילות השיר. אי אפשר להגיד שרבין שר ממש באותו רגע, אבל הוא ממש השתדל כי הרגיש הכרת תודה לאותם שהגיעו לתמוך בו ולא רצה לאכזב.

 

העצרת הסתיימה. שני הבנים של שמוליק ושלי, בני כמעט 10 ו־11, היו איתנו. ירדנו במדרגות לכיוון החניון האחורי, שם היו המכוניות שחיכו לרבין ולפרס. לפנינו ירד פרס עם הפמליה שלו, לחץ קצת ידיים לאנשים שעמדו מסביב, מעבר למחסומי האבטחה, נכנס למכונית שלו ונסע. מאחורינו ירדו יצחק ולאה וכל אנשי האבטחה.

 

כשהגענו לחניון פנינו שמאלה ורבין המשיך ישר. לפתע שמענו שלוש יריות. שמוליק, איש עם עבר צבאי מפואר, זיהה מיד שאלה יריות אמיתיות. הייתה מכונית אחת בחניון, לא רחוק מהרכב של רבין, ושמוליק דחף אותי ואת הילדים מאחורי המכונית. הבן הבכור שלי, ירמי, היום ראפר בשם ירמי־ג'רמיה אומני, התחיל לבכות ואמר לי: "אמא, אני לא רוצה למות". אני, שלא חלמתי שמישהו יירה מאקדח אמיתי, אמרתי לילדים: "זה בצחוק. מישהו ירה באקדח קפצונים". ככה באמת האמנתי. כעבור כמה דקות שמוליק אמר: "תפסו אותו. אפשר לקום".

 

אחרי היריות שמענו צעקות של מישהו שאמר "לא קרה שום דבר". נדמה לי ששמעתי גם את ה"סרק, סרק, סרק" המדובר, אבל אני זוכרת בבהירות את המשפט שנזרק: "לא קרה שום דבר". ראינו את השוטרים מכתרים את יגאל עמיר, מצמידים אותו לקיר. ואז אני והבנים התחלנו ללכת ברגל הביתה ושמוליק אמר שהוא נשאר לראות מה קורה. בדרך אנשים ראו אותי עם הילדים וצעקו לי "ירו ברבין". אמרתי שכן, שאני יודעת, אבל שום דבר לא קרה כי מישהו צעק ככה.

 

הגענו הביתה, שמוליק חזר. עברו עוד 20 דקות, אנחנו מול הטלוויזיה ואיתן הבר ז"ל יוצא עם ההודעה האיומה: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה". שמוליק ואני צרחנו. בכינו בשבר כזה גדול, עד שהילדים הקטנים התחילו להתחנן בפנינו: "די, די, מספיק". הם לא יכלו לראות אותנו במצב הזה. מאותו לילה כל ערב היינו בכיכר, וכמונו הגיעו עוד המון אנשים שלא יכלו להיפרד מהמקום הזה.

 

לא הייתי בקשר עם משפחת רבין אחרי, גם לא לפני. תמכתי תמיד בדרכו ובחזונו. הלילה הזה חוזר אליי לפעמים בהקיץ. השבר מאז הוא גדול, והכעס שבי הוא גדול על הרצח הזה. אני חושבת שבעיקר חבל כל כך לנו, לעם ישראל, שהפסדנו מנהיג ישר דרך ואמיץ, שילוב של איש צבא עם תודעת ביטחון וגם מדינאי עם ניסיון מדיני. הוא יכול היה להוביל אותנו למקומות חדשים, נהדרים, נפלאים.

 

שמעון שבס אמר באותו לילה שהלכה לו המדינה. אני הזדהיתי מאוד עם המשפט הזה. אני באמת חושבת שמאז הרצח אנחנו, כחברה, מפולגים ומקוטבים והעניין של שמאל וימין הוא השבר הסורי־אפריקאי. המדינה הידרדרה לתהומות בהיבט החברתי. אנחנו במצב פשוט נוראי.

 

מאז הרצח "שיר לשלום" קיבל ממד נוסף של שיר זיכרון ליצחק רבין ואני עשיתי בו שינוי של שתי מילים: אני שרה "גם תלחשו תפילה" ולא "אל תלחשו תפילה", אחרי ששמעתי חבר'ה דתיים שרים ככה. ובמקום "הניחו להולכים" אני שרה "זכרו את ההולכים". סיפרתי ליענקל'ה רוטבליט על שני השינויים האלה והוא לא התנגד.

 

הביא לדפוס: רז שכניק