לפני כעשור ניהלה העירייה הליך משפטי מול פקיד הסדר המקרקעין ומנהל מקרקעי ישראל דאז בנוגע לקרקע שרשומה על שם רשות הפיתוח בטענה שנרכשה על ידה. ההליך הסתיים בהסכם פשרה שבו הצהיר המנהל שהוא לא מתנגד שהעירייה תירשם כבעלת הקרקע כל עוד תציג אישורים ומסמכים להוכחת זכויותיה.
בהתבסס על ההסכם הזה התקבלה בשנה שעברה בבית משפט השלום תביעת פינוי שהגישה העירייה נגד הדייר שמתגורר במקום תוך דחיית טענותיו כי הקרקע שייכת למשפחתו. בערעור שהגיש התמקד הדייר בטענה מרכזית אחת: העירייה לא עמדה בתנאי הסכם הפשרה כיוון שלא הוכיחה את הבעלות בפני פקיד ההסדר ולא קיבלה ממנו אישור על זכויותיה במקרקעין.
ואכן, שופטי המחוזי קיבלו את טענת המערער. השופט אטדגי הסביר כי הזכות לתבוע פינוי נתונה בחוק למי שזכאי להחזיק בקרקע אבל העירייה לא הציגה הסכם רכישה שמעיד על כך שרכשה אותה מרשות הפיתוח.
הוא הפנה לכך שבקשה שהגישה בזמנו לקבלת פסיקתא שתורה לפקיד ההסדר לרשום את הקרקע על שמה נדחתה, ובית המשפט סירב להצהיר על הזכות שלה להירשם כבעלת הקרקע ולהורות על תיקון לוח הזכויות. במילים אחרות, העירייה לא עמדה בתנאי ההסכם שקבעו כי עליה להמציא לפקיד ההסדר ראיות ומסמכים שמעידים על זכויותיה בקרקע.
השופט ציין כי העירייה ניסתה לטעון שהאישור היחיד שחסר לה קשור לענייני מיסוי אבל לא הציגה ראיות התומכות בטיעון זה, ונציגת העירייה אף הודתה כי לא בדקה אם העסקה דווח לרשויות המס. מעבר לכך, השופט ציין כי לא הגיוני ש"נושא המסים" נמשך כבר עשר שנים.
בפסק הדין צוין שבהסכם הפשרה מול המינהל הוא הצהיר כי אינו מתנגד לרישום ולא הביע הסכמה לשינויו בפועל. יותר מזה, פקיד ההסדר ציין בעצמו כי הרישום לא אוטומטי אלא מותנה בהמצאת כל המסמכים הדרושים על פי החוק להוכחת הבעלות.
לפיכך נקבע כי נכון להיום העירייה עדיין לא הוכיחה שהיא זכאית להירשם כבעלת הקרקע ולכן אין לה סמכות חוקית לדרוש את הפינוי. בהתאם לכך פסק הדין של בית משפט השלום בוטל והעירייה חויבה לשלם למערער שכר טרחת עו"ד בסך 10,000 שקל.