משחקי הקץ
כולם ממתינים לתוצאות הבחירות בארה"ב, ובראשם נתניהו, כדי להכריע אם להוביל לבחירות כאן | בינתיים הניסיונות להקים ממשלה חלופית מקרטעים, אף שלפיד והמועמד הזמני יעלון משוכנעים שיש לכך היתכנות | אפילו ליברמן לא שולל תמיכה מחברי המשותפת, אבל בטוח שהם בכיס של ראש הממשלה | ובנט שמסוחרר מהסקרים מפורר בהדרגה את ברית האחים
סימה קדמון | איור: איתמר דאובה
עודכן: 30.10.20, 00:15
הלכלוך באורווה
בשבוע הבא עומד לפוג האולטימטום של גנץ, שעל פיו אם נתניהו לא יציג את תקציב 2021, הוא יפרק את הממשלה וישראל תלך לבחירות. לא כדאי לעצור את הנשימה: זה ככל הנראה יידחה. בשבוע הקרוב יתקיימו הבחירות בארצות־הברית, וגם לתוצאותיהן עשויה להיות השפעה על החלטתו של נתניהו אם ללכת לבחירות עכשיו, או לקיים את ההסכם הקואליציוני עם כחול לבן ולהעביר תקציב. עם טראמפ בבית הלבן יהיה לו יותר קל ללכת לבחירות, עם ביידן – הוא יזדקק לצידו את גנץ.
גנץ נשמע ונראה בתקופה האחרונה כמי שנשבר לו. כמי שהחליט שהוא הולך עד הסוף, יהיה מה שיהיה. ההתבטאויות שלו הולכות ומחריפות, והגיעו לשיא בדברים שפירסם יובל קרני ביום רביעי ב"ידיעות אחרונות", כשגנץ אמר שאם נתניהו לא יעביר את התקציב, זה יהיה פשע נגד המדינה.
בני בדיכאון, אמרו השבוע גורמים פוליטיים. בסביבתו הולכים על קצות אצבעות. לא משום שחוששים ממנו – אף אחד לא מפחד מבני. חוששים לו. הוא במצב רוח נוראי, הם אומרים. אפשר להבין את זה. הוא למד בדרך הקשה, בעשרות מקרים שהתרחשו מאז כינונה של הקואליציה, את מה שלמדו רבים לפניו: שאי־אפשר להאמין למילה של נתניהו. פרשת מכירת המטוסים לאמירויות, מבלי לשתף את שר הביטחון, הייתה גשר אחד רחוק מדי.
נתניהו טען שזה לא בהסכם, שזה לא היה תנאי מוקדם, אבל גנץ שלח את מנכ"ל משרד הביטחון, אמיר אשל, לוושינגטון והוא חזר עם התשובה – כן, האמריקאים קיבלו אישור מישראל. הסוסים ברחו מהאורווה. מה שנשאר לגנץ זה לטוס לוושינגטון ולהיפגש עם שר ההגנה ולצמצם נזקים. במילים אחרות: הוא זה שנשלח לנקות אחרי הסוסים את הלכלוך.
יש לנו כאן עסק עם שור מועד. עם שקרן כרוני. את הדברים האלה אמר לי השבוע בוגי יעלון, כשהוא מכוון את דבריו לראש הממשלה. זו קריאה (אחרונה?) להצלת המדינה, אמר. ואכן, קולו ניחר כשהוא ביטא את המילים. תעזבו פוליטיקה, הוא אומר בהתרגשות. תעזבו אגו ושאיפות אישיות. בואו להציל את המדינה. בואו נקים קואליציה אחרת, כזאת שתטפל בקורונה, תעביר תקציב, תדאג למיליון מובטלים ולמעלה מ־80 אלף עסקים קורסים.
במצב שנוצר, הוא אומר, צריך להוביל להקמת קואליציה אחרת מתוך הכנסת הנוכחית. לחסוך מכולנו רוטציה שבעוד שנה כנראה לא תקרה, או בחירות בתקופה של משבר בריאותי וכלכלי. צריך לחתוך כמה שיותר מהר ולהחליף את נתניהו.
יעלון צודק. אבל יש יותר מדי אינטרסים פוליטיים. יותר מדי אגו. אף אחד לא מוכן לוותר על ההובלה, גם תמורת הפלתו של נתניהו. בנט, לדברי יעלון, מסוחרר מהסקרים ופניו לבחירות, ואילו גנץ איננו פרטנר למהלך כזה, כי הוא עדיין מושך מתוך תקווה להגיע לרוטציה. קריאתו של יעלון להצביע אי־אמון קונסטרוקטיבי עם הצגת ממשלה בראשותו לזמן מוגבל – נבלעה בתהום הנשייה.
אני לא מדבר על קדנציה, הוא אומר. אפשר שנתיים. אפשר שנה. אבל בשביל זה צריך את הרשימה המשותפת, וכאן מתחילות הבעיות. כולם מסכימים לזה, חוץ מבנט, טוען יעלון. אפילו ליברמן מסכים לתמיכה שלהם מבחוץ. וצריך לשכנע את גנץ, הוא אומר. עמיר פרץ ואיציק שמולי יגיעו אחריו.
הצבעה אחת, אומר יעלון, רק הצבעה אחת של הערבים – ונקים ממשלה צרה. מצד אחד נתניהו הופך אותם למוקצים, ומצד שני הוא בעצמו משתמש בהם כל הזמן: בהצבעה על פיזור הכנסת, בהצבעה על בחירת מבקר המדינה, בהצבעה על תמיכה באסנת מארק לוועדה לבחירת שופטים, וגם בשערורייה הטרייה של ביטול ההצבעה על ועדת החקירה לפרשת הצוללות בשבוע שעבר.
אז רק הצבעה אחת, הוא אומר שוב, כמעט מתחנן, ואנחנו נקים ממשלה צרה. מה כבר יקרה אם הערבים יתמכו מבחוץ? הרי הם לא מתכוונים לשבת בממשלה. זה יביא לחורבנה של המדינה? הרי נתניהו מחרב פה כל חלקה טובה. אפילו בליכוד יש שרים וחברי כנסת שמייחלים לזה. יש לנו שיח איתם. אבל כל אחד מהם, מאינטרסים פוליטיים, מסתכל ימינה ושמאלה ועושה את החשבון שלו. הוא רואה איזה מחיר שילם גדעון סער על כך שקרא תיגר על המנהיג העליון. אז הם יושבים ומחכים שאנחנו נעשה את המהלך. אז בואו נעשה את זה. נוציא את נתניהו ונביא לשינוי.
אני לא מבין מה ישכנע את השאר, הוא אומר בכעס, מספר המתים? הרי תכף אנחנו מגיעים לכמות קורבנות שמשתווה למלחמת יום הכיפורים. רק שההבדל הוא שאז שהמחדל הסתיים ביום פתיחת המלחמה, כשהמפקדים והחיילים עשו את העבודה בשטח. כאן כל המחדלים רק מתפתחים עוד ועוד, עם מערכת בריאות שהורעבה במשמרת של נתניהו, ושום תוכנית של איך לצאת מהמשבר הזה. וכך, המדינה השנייה בעולם אחרי סינגפור מבחינת המוכנות שלה למצבי חירום, לא מוצאת את הידיים ואת הרגליים.
זה מה שקורה, אומר יעלון, כשמתחילת הדרך מה שמוביל הם השיקולים הפוליטיים. נכנעים לחרדים ומביאים תלמידי ישיבה ממזרח ארה"ב, לא סוגרים בזמן מקוואות ובתי כנסת, ומטפלים בנושא באופן שגם החרדים מאבדים אמון.
הכל פוליטי, אומר יעלון, רק כי נתניהו צריך להימלט מספסל הנאשמים. אבל אנשים מתים מזה, הוא אומר. אנשים מתים מזה.
אי–אמון בעצמך
את האפשרות שבנט יעמוד בראש, יעלון מבטל מיד. זה לא רלוונטי, הוא אומר, כי לא תהיה הסכמה לגביו. הערבים לא יסכימו לתמוך בו, גם ליברמן מסתייג ממנו.
יעלון טועה, אומר ליברמן. אין לי שום דבר נגד בנט. יש לי רק עניין אחד: אני לא מוכן יותר ללכת עם אף אחד שלא מתחייב שהוא לא ייכנס לקואליציה עם נתניהו. ראיתי את גנץ, את אשכנזי ואת פרץ, שהבטיחו בפאתוס שהם לא יישבו עם נתניהו והסוף ידוע. וכל עוד ימינה, עם בנט, סמוטריץ', כהנא ושקד, משאירים לזה פתח – הם לא פרטנרים שלי. אין לי שום בעיה עם ההצעה של ממשלה עם יעלון, הוא אומר. אם תהיה לזה הסתברות – נתמוך.
גם אם מדובר בתמיכה של המשותפת? שאלתי.
אנחנו תומכים בהצבעת אי־אמון יחד עם ימינה ועם אחרים, אומר ליברמן. וכשהוא אומר אחרים, הוא מתכוון למפלגות הערביות. אבל לצערו, הוא אומר, הערבים נמצאים בכיס של נתניהו.
גם ליברמן, כמו יעלון, זוכר היטב את ההצבעות שבהן המשותפת שיתפה פעולה עם הליכוד ומזכיר איך רק לפני שבוע נפסלה ההצבעה בנושא הצוללות בשיתוף פעולה עם יו"ר רע"מ, ח"כ מנסור עבאס. איך כמ"מ יו"ר הכנסת ביטל עבאס יחד עם יו"ר הכנסת, יריב לוין, את ההצבעה הראשונה שהתוצאה שלה הייתה רוב להקמת ועדת חקירה. אפילו ברשימה שלו תקפו אותו ואמרו שהוא מתפקד כסרח עודף של ממשלת נתניהו. הליכוד סוגר איתם כל הזמן דילים, אומר ליברמן.
ליברמן יוצא מהנחה שאם יהיו בחירות – אף גוש לא יגיע ל־61 מנדטים. וגם לליכוד, שאיבד את הבלוק שלו, לא יהיה שום סיכוי להקים קואליציה בלי ימינה. ולכן, הוא אומר, בלי התחייבות שהם לא יתמכו בנתניהו – ובלי סיפורים כמו רוטציה בין נתניהו ובנט ולא שום דבר אחר – אין שיתוף פעולה שלנו.
בנט כבר התחייב שהוא לא ילך עם נתניהו, אמרתי. זה לא מה שאני שומע מהעסקנים, עונה ליברמן. הרי בתוך עמי אני חי.
ביום רביעי מתכוון יו"ר יש עתיד־תל"ם להגיש הצעת חוק לפיזור הכנסת. כחול לבן שמו אולטימטום, אומר לפיד, שאם עד סוף החודש לא יוגש תקציב 2021 – הם הולכים לבחירות. משבוע לשבוע הם מחריפים את האמירות ואת האיומים. אז הנה, אומר לפיד, שמתם אולטימטום – תעמדו בו. לפיד מביא בחשבון שכחול לבן ימשכו זמן. ביום רביעי הבא הרי ספירת הקולות בארה"ב עוד תהיה בעיצומה. והנה לכם תירוץ לדחות את ההכרעה.
אבל לפיד לא מתכוון לוותר. אם לא בשבוע הבא – אז שבוע אחרי זה. הוא מפוכח. בהצבעת אי־האמון לפני שבוע, בנט הצביע עם האופוזיציה ונתניהו יצא נגדו בכל הכוח. בהצבעת אי־האמון השבוע – ימינה לא באו להצבעה. וזו הייתה הצבעת אי־אמון של ימינה, אומר לפיד. הם לא הצביעו בעד הצבעת אי־האמון של עצמם.
בינתיים, במקום התלכדות סביב הרצון להפיל את נתניהו, נראה שברית האחים רק הולכת ונפרמת. המוקש העיקרי הוא מי ינהיג את הממשלה שתקום, אם תקום, והיא כנראה לא תקום.
לפיד משוכנע שבסופו של דבר בנט יתמוך בנתניהו. אם היה בטוח שזה לא יקרה, הוא היה מוכן, כך לדברי מקורביו, להגיע להסכמות מרחיקות לכת עם בנט. אבל בנט, הם אומרים, תמיד הולך בסוף עם ביבי.
פלפול תלמודי
את דעתו של בנט על יעלון, שמענו כבר בשבוע שעבר באמירה מאוד לא מוצלחת שלו, שמן הסתם הוא מצטער עליה. "זו טרפה וזו נבלה", זה מה שאמר על המועמד האלטרנטיבי. בנט הודה שהבחירה בביטוי לא הייתה "משובחת", כדבריו, אבל ניסה להצטדק בכך שבני הדור החדש כבר לא מכירים ביטויים תלמודיים.
יכול להיות שביטויים תלמודיים לא, אבל נבלה כל אחד יודע מה זה, בפרט אחד כמו יעלון, שגם הוא ידוע כמי שלא בוחל בביטויים חריפים.
בנט היה מאושפז בכל השבוע האחרון בבית החולים, וביום שלישי עבר ניתוח פריצת דיסק. למרות זאת, הוא נשמע מעודכן לגמרי באירועי היום: לפיד ממשיך לתקוף אותו ולהגיד שהוא ילך עם נתניהו, ואילו בצד של נתניהו, ממשיכים לתקוף ולומר שהוא ילך עם לפיד. בנט דווקא לא נשמע מוטרד. יכול להיות שזה דווקא משרת אותו, מבחינת זה ששני הקמפיינים מבטלים אחד את השני. ובכל מקרה, יש לו דברים אחרים לשמוח בהם. למשל, מהסקר שעלה השבוע בחדשות 12, שבו בשאלה למי יצביעו לראשות ממשלה, הוא עקף לראשונה את נתניהו (28.6% נתניהו, 31.4% בנט).
מי שמכיר את נתניהו יודע שבעיניו זה המדד העיקרי, אם לא היחיד, שהוא מסתכל עליו. עד היום נתניהו נהנה מכך שלא הייתה תשובה לשאלה הזו. אז הנה, בפעם הראשונה הוא מאוים, ועוד על ידי מועמד מהימין.
הפתרון של נתניהו הוא להפוך את בנט לשמאלן: בנט הפך את עורו, הוא ילך עם לפיד, ברית האחים וכו'. מרבית השרים אולי לא מוכנים לדקלם את המסרים האלה, אבל תמיד תהיה לנו אסנת מארק, ואם לא היא אז שלמה קרעי ומירי רגב. ביום רביעי אמר קרעי בראיון ב"קול ברמה", שבנט הוא שמאל משפטי ושמאל דתי. גם רגב עושה עבודה. השבוע אמרה שבנט בגד בציונות הדתית, הבית היהודי הפך לימין החדש שהפך לימינה ויהפוך אולי ל"מרכזה". ימינה, לדבריה, זו מפלגת מצב רוח שפוזלת למרכז וסמוטריץ' (כן, כן, סמוטריץ' שלנו) פוזל מרכזה.
אתם הבנתם את זה? אפילו סמוטריץ' לא ימני מספיק לדוברת צה"ל שדיבררה את ההתנתקות ושקלה להצטרף למפלגת העבודה.
נדמה שהתפאורה לבחירות הקרובות כבר נקבעה: נתניהו ובנט ראש בראש, נתניהו מנסה להחזיר את הדיון לקרב בין ימין לשמאל, ל"רק ביבי" "רק לא ביבי", מערכת אכיפת החוק, בעוד בנט יתעקש על הזירה הנוחה לו: קורונה, קורונה ועוד קורונה – עם קצת נגיעות של מנהיגות ופיוס.
לא כל כך מסובך לראות שנתניהו שינה מגמה בשבועיים האחרונים ומשדר שהטיפול בקורונה הוא בראש מעייניו. זה מעט מדי ומאוחר מדי, ולמרבה הצער גם שקוף מדי.
חלק מיריביו טוענים שזה נועד לפצות על הרגע המזעזע שבו הכנסת דנה בהחזרי המס שלו, בזמן שהציבור היה בשיא המצוקה. אחרים אומרים שהוא הולך בעקבות בנט.
בימינה מתכוונים לספור אחד לאחד את הכשלים הניהוליים שלו. בתור דוגמה הם מציינים את מערכת החינוך, שהממשלה שפכה לתוכה 4.6 מיליארד שקל כדי לפתוח את שנת הלימודים, אבל בגלל ניהול כושל נסגרה תוך שבועות.
השבוע סיפר לי מישהו סיפור שאמור לדבריו להסביר את כישלונה של הממשלה. מישהו שקרוב לגלנט שאל אותו עם כניסתו למשרד החינוך, למה הוא התמנה לשר החינוך. התשובה הייתה, שנתניהו ידע שהוא, גלנט, לא רוצה את התיק ולכן מינה אותו.
וזה הסיפור כולו, אומר אותו אדם. נתניהו יצא מגדרו כדי למנות שרים לא מתאימים: אדלשטיין לא רצה בתיק הבריאות בעוד בנט ממש ביקש אותו. גלנט לא רצה חינוך ונדחף לשם על אף שאדלשטיין ממש רצה את זה. רגב התמנתה לשרת התחבורה אף שרצתה בכל מאודה את התיק לביטחון הפנים. ואילו אלקין נאלץ לוותר לגילה גמליאל על התיק שלו, התיק לאיכות הסביבה, על אף שגמליאל, על פי מספר נסיעותיה לחו"ל, מתאימה יותר להיות שגרירה.
מאז שגיאת ה"תהיו כחלונים", אומר אותו אדם, שנתניהו מינה שר ואיפשר לו להצליח ואף שיבח אותו בפומבי – הוא לא חזר על זה. כחלון צמח לממדים שאיימו על נתניהו, וראש הממשלה למד את הלקח: אסור למנות שרים שיצליחו יותר מדי בתפקידם.
סיפוח זוחל
כדי להבין עד כמה רחוק מוכן נתניהו ללכת בקרב מול יריבו מהימין, מספיק לראות את ניסיונו לכבוש את לב הציבור של בנט: ההתיישבות ביהודה ושומרון. בפגישות איתם הוא מספר להם שהוויתור על הריבונות הוא זמני בלבד, על אף שהוא כבר הבטיח להם יותר מפעם אחת לבנות בשטחי E1 ליד מעלה־אדומים, אף שהבטיח שוב ושוב להרוס את חאן אל־אחמר. אבל מבחינתו של נתניהו, אפשר תמיד להביט להם בעיניים, לספר להם על איראן ולהרגיע אותם שהוא, ורק הוא, ידאג להם.
נתניהו כמו נתניהו, מבין שהוא צריך לפגוע לבנט בבייס. אבל איך לעשות את זה – זה כבר סיפור אחר לגמרי.
השבוע החליט מישהו בסביבת נתניהו לזמן את ראשי המועצות ביהודה ושומרון ולא להזמין את יו"ר מועצת יש"ע, דוד אלחייני ואת ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן – שני המנהיגים שמיררו את חייו בימי הסיפוח העליזים. כי למה להזמין את משביתי השמחות? הרי אלחייני עצמו אמר לא מזמן שהוא לא מתכוון להצביע לנתניהו.
אז הזמינו את שאר ראשי המועצות ביש"ע, במעין קפסולה נטולת שיניים, שלא מאיימת על ראש הממשלה. אבל הקפסולה הזאת פעלה כמו שפועלות הקפסולות בבתי הספר – היא התפרקה עוד לפני שקמה.
ראשי המועצות האחרים לא רצו להצטייר כמשתפי פעולה עם נתניהו, שמחרים את ראש מועצת יש"ע, ובסוף הגיעו לפגישה רק שלושה מתוך 20. המתנחלים הרגישו שנתניהו שוב עשה עליהם סיבוב פוליטי וכל המהלך הזה רק דחק אותם ממנו (לבנט, אלא למי). אבל לא כדאי לזלזל ביכולותיו של נתניהו. תסמכו עליו שכשיגיעו הבחירות, הוא לא יתקשה לכבוש את ליבם באיזו הבטחה חדשה.
סיפוח, כבר אמרנו?
פורסם לראשונה 29.10.20, 17:39