לאחר מות האח, וכדי לדאוג לפרנסת אשתו ובנותיו, חתמה האם על הסכם שבו השכירה לכלתה את החנות ב-1 שקל לחודש. תקופת ההסכם נקבעה ל-10 שנים עם אופציית הארכה ל-10 שנים נוספות, או עד מות האלמנה.
האלמנה סיפרה כי במשך שנים סייעה לבעלה בניהול החנות ועבדה לצידו. בשנה האחרונה לחייו כוחו לא עמד לו והוא שכר עובד שינהל את החנות. החל ממועד זה הוא מיעט להגיע לחנות וגם היא, מאחר שאינה מחזיקה ברישיון נהיגה. היא הוסיפה שכשארבע שנים לאחר מותו של בעלה הבינה כי החנות אינה מנוהלת כהלכה ואינה רווחית, כשאין מנוס מסגירת העסק. בשלב זה פנו אליה אנשים שהציעו לשכור ממנה את החנות לשם הפעלת העסק, שימשיך לשאת את שמו של בעלה, והיא השכירה להם את הנכס.
בחלוף ארבע שנים נוספות הגישה נגדה האחות את תביעת הפינוי בטענה כי הפרה את הסכם השכירות. לטענת האחות, הסיבה היחידה שבעטיה הסכימה אמה להשכיר את החנות לאלמנת אחיה בשכירות סמלית, הייתה אך ורק על מנת לשמר את מורשתו.
השופטת כרמית בן אליעזר דחתה את התביעה והבהירה שהאחות באה בנעלי האם כמשכירה ומחויבת בהוראות הסכם השכירות. היא ציינה שבניגוד לטענות האחות, הסכם השכירות אינו קובע ולו ברמז כי תנאי להמשך השכירות הוא שהאלמנה תמשיך להפעיל את החנות בעצמה. ההסכם אף לא מתנה איזה שימוש ייעשה בחנות.
הסכם השכירות גם לא אוסר על השכרת הנכס בשכירות משנה ואינו מתייחס כלל לאפשרות זו. השופטת ציינה שמחומר הראיות עלה שכוונת הצדדים הייתה שהאלמנה לא תהיה מוגבלת בשימוש שתוכל לעשות בנכס. ניכר כי תכלית ההסכם הייתה לאפשר לאלמנה פרנסה עד סוף ימיה, כפי שהבטיחה האם לבנה לפני מותו.
השופטת ציינה כי בעדותה הודתה האחות בפה מלא כי היא מבקשת להחזיר לעצמה את השליטה בחנות שכן זו נחוצה לה לצרכי פרנסה. דברים אלה עומדים בסתירה לטענתה כי כל שאיפתה היא לשמר את זכר אחיה וכי מטרה זו מסוכלת על ידי השכרת החנות בשכירות משנה.
השופטת סיכמה שלא ניתן להימלט מהרושם כי לאחר מות אחיה ולאחר שאמה העבירה לה את החנות ניסתה האחות למצוא דרך מילוט מהסכם השכירות שהקנה לגיסתה (שיחסיה עמה גרועים) זכות להחזיק בה עד סוף חייה. האחות חויבה בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 15 אלף שקל.