"כשהקורונה מתקרבת אליך אתה מבין שאפשר למות מזה"

לאה שבת למדה דבר אחד חשוב מהאשפוז של אחיה שלומי במחלקת הקורונה: חייבים להיזהר כי זה יכול להגיע לכל אחד. בראיון ל"ידיעות אחרונות" היא מספרת על הימים שלא הפסיקה לבכות מהחשש לשלומו של אחיה וגם על המתנות שקיבלה בזכות התקופה הזאת: אודישן מפתיע לתפקיד בסרט ושיר שכתבה ביחד עם אבי אוחיון

בכניסה לבית הצנוע של לאה שבת בהוד־השרון עומד שולחן אוכל עגול. מונחים עליו ספרי תהילים, חומרי לימוד של הבת המתבגרת, משחקים של הכלב האנרגטי צ'אבי, ואיך לא — מפרטים של גיטרה. זה מרגיש כאילו במבט אחד חפוז אפשר להתגלגל במסע חייה של שבת. היא בדיוק נכנסת אחרי טיול עם צ'אבי שמקפץ לכל עבר, מתיישבת מולי עם כוס קפה חם במרכז הסלון. קרן אור קטנה של שמש סתווית חודרת לחדר ומאירה את פניה. לאורך כל הראיון היא מקפידה לעטות מסכה. "אחד הדברים הקשים ביותר בסיפור של הקורונה זה הקטע של הסכנה", היא אומרת. "אני לא נכנסת להגדרות או לוויכוח אם זו שפעת או מחלה מסוכנת יותר, אני מסתכלת על זה באופן פשוט, אפשר למות מזה". והיא יודעת היטב על מה היא מדברת. אחיה הבכור, הזמר שלומי שבת, אושפז למשך 20 יום בבית החולים בילינסון לאחר שחלה בקורונה. בחלק מהזמן הוא אף קיבל סיוע בנשימה.

 

איך שלומי עכשיו?

 

"ברוך השם שלומי בסדר, הוא כבר נמצא בבית, אנחנו מדברים הרבה ואני גם מבקרת אותו. אבל היו ימים של פחד גדול, לא יכולנו לראות אותו בבית החולים, לא נתנו לנו להיכנס. זה היה מאוד קשה, רציתי להתחפש ולהיכנס פנימה או לטפס בלילה על החלונות, הכל רק בשביל לראות אותו. כל הזמן התפללנו, ביקשנו גם מאחרים שיתפללו עליו, היו ימים שלא הפסקתי לבכות מהפחד ומהלחץ. קרה לנו נס, ברוך השם. המצב שלו לא היה קל. העיקר שזה נגמר טוב ושהוא יצא מסכנה ושזה מאחורינו".

 

שבת מודה שהאשפוז של אחיה השאיר אצלה צלקת, גורם לה להסתכל אחרת על הקורונה. לחשוש באמת. "התחלתי להיזהר יותר בזמן האחרון בגלל מה שקרה לשלומי. כשזה קרוב אליך אתה מתחיל להבין את המשמעות האמיתית של כל הסיפור הזה".

 

איך זה מתבטא?

 

"אני פחות הולכת למפגשים עם החברות, לא הפסקתי לגמרי לצאת מהבית אבל כמו שאנחנו עכשיו יושבות במרחק ועם מסכות ככה אני מקפידה כל הזמן. אי אפשר לשים פס כשאתה רואה מול העיניים כמה זה מסוכן. זה לא התפקיד שלי להיות חוכמולוגית. אפילו עם דנה הבת שלי ההתנהלות קצת השתנתה. לפני כן, דבר ראשון כשהייתי רואה אותה הייתי חייבת לנשק אותה, אבל עכשיו התחלנו להקפיד. היא נפגשת עם חברות מהכיתה, והבנו ששתינו צריכות להיזהר יותר. אני יותר מודעת מאז ששלומי אושפז, הבנתי שחשוב לקחת אחריות, אני לא רוצה להידבק בגלל שהייתי אדישה ולא דפקתי חשבון. מה זה ייתן לי?".

 

אבל שבת לא מודאגת רק מהצד הבריאותי של הקורונה. "הסכנה השנייה של המגפה הזאת", היא ממשיכה, "זו הפגיעה הכלכלית הקשה. זה מה ששולח את האנשים להפגנות. אין כסף לאכול, לשלם שכירות, זה קשה. מי שרגיל כמוני להופיע לא מוצא את עצמו במציאות החדשה. כל אחד משלם מחיר קשה. חבר טוב אמר לי 'כשיש גשם כולם נרטבים', וזה נכון".

 

נשמע שאת מאוד טעונה על המצב.

 

"לא לגמרי, יש בזה גם דברים טובים. אתה נמצא עם עצמך, עם המשפחה, אתה פתאום חייב להיות לבד ודברים מתחילים לצוף. עלתה לי פתאום מחשבה כשהדלקתי נרות שבת שאני צריכה לעשות משהו מאוד יצירתי, משהו שלא קשור למוזיקה, משהו שאני יכולה לעשות לבד וליהנות ממנו. התחלתי לעשות קרמיקה, תראי שם את כל הצלחות. אני מאוד אוהבת לעשות דברים עם הידיים מילדות — לפרק, להרכיב, צבעתי את הדלתות של הבית, אני משפצת, מתקנת את הרכב בעצמי. זה כיף בימים כאלה שיש לך עם מה להתעסק, זה גם מרענן את הנפש".

 

הכל בגלל הרוח

 

בגיל 63, עם קריירה שמשתרעת על פני עשרות שנים, פרס מפעל חיים שמונח על השידה ולהיטים שהפכו לקלאסיקות כמו "בגלל הרוח" הנצחי שכתבה לאחיה, "חתיכת שמיים", "תמיד יחכו לך" ורבים אחרים — שבת מצאה את עצמה בבית עם בתה המאומצת דנה, 17, דואגת להעיר אותה לשיעורי זום ומתפללת לשלומו של אחיה. תקופה לא קלה. דאגות של פרנסה וגעגועים לקהל. "בסגר הראשון, כשהבנתי שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום, התחלתי להופיע בפייסבוק", היא מחייכת ומצביעה על הספה ששימשה לה כבמה. "התאפרתי, השקעתי, הבאתי ציוד לסלון והופעתי. כשסיימתי, הרגשתי אותה עייפות כמו אחרי הופעה אמיתית. הייתי מסתכלת על התגובות של אנשים שכתבו לי בלייב, זה היה מגניב אותי. הצלחתי להתחבר לקהל שלי בדרך יצירתית ושונה".

 

שבת הייתה שותפה פעילה גם בטרנד ההופעות בבתים. "לא הייתה לי בעיה להופיע בפני עשרים איש בגינות, בקיבוצים, לא הרגשתי פחיתות כבוד. להפך, עפתי על זה".

 

לא מוזר להיכנס לבית של מעריץ ולהתארגן להופעה במטבח?

 

"הכי מגניב. את מגיעה למשפחה, ישר נכנסת לסלון ומרגישה בבית. חם לך, נעים לך, אינטימי. כשאת מגיעה לאולמות, את יושבת לבד בחדר אמנים, הבמה גדולה, פה את מתחברת לכל בן אדם בקהל, נקשרת אליהם".

 

אשכרה לאה שבת יושבת בסלון של אנשים ומנגנת, זאת סצנה שהייתה נשמעת הזויה לפני הקורונה.

 

"נכון, אבל זה מרגש. יש לי ציוד להופעות קטנות שאני יכולה לקחת לכל מקום ופשוט לשיר. היו גם המון קטעים מצחיקים. בהופעה באחד הקיבוצים תקפו אותי ברחשים שנכנסו לי ממש לתוך הבגדים. הפסקתי את ההופעה והתחלתי לנער את הבגדים וכל הקהל התפקע מצחוק".

 

מביך קצת. איך הגבת?

 

"צחקתי גם. פתאום מישהי בקהל אמרה שהיא ראתה חגב יוצא לי מהבגדים, שאלתי אותה אם היא מכירה אותו, כי כולם שם מכירים את כולם בקיבוץ. כולנו התגלגלנו מצחוק. זה דבר שלא יכול לקרות בהופעה רגילה".

 

לא הפחיד אותך להופיע קרוב מול אנשים באינטימיות כזאת?

 

"תשמעי, היה מרחק וברוב המקרים אנשים ממש הקפידו לשים מסכה, שזה גם היה מוזר, כולם נראים מהבמה כמו חיילים בלוח שחמט, מפוזרים אחד מהשני. היו מקרים שאני ביקשתי מהם להתקרב כי קשה להופיע ככה".

 

עכשיו אין אפילו את ההופעות האלה. כמה העניין הכלכלי מלחיץ אותך?

 

"זה מלחיץ, ברור. יש לי ילדה לדאוג לה. כמה אפשר להחזיק בלי הופעות? בעזרת השם אני לא מתלוננת כי יש לי הכנסות מאקו"ם וקיבלתי גם מענק מהמדינה על הירידה בהכנסות, אבל אין ספק שזה מטריד ומציק. אני מאוד אחראית בקטע הכלכלי, לא מבזבזת סתם, חוסכת. האמת, גם לא עניין אותי אף פעם לבזבז. חשבתי להחליף את הרכב כי הוא עושה לי קצת בעיות, אבל החלטתי להישאר איתו, סך הכל אחלה אוטו מודל 2011".

 

נעים מאוד, ריהאנה

 

דנה, הבת של לאה, בדיוק נכנסת. היא בכיתה י"ב ועובדת בפיצרייה שליד הבית. ילדה זהובת שיער, תכולת עיניים. "מה קורה אימוש?" דנה צועקת ורצה ללטף את צ'אבי הכלב. "דנה, תכבדי אותנו בעוגיות שהכנת", מבקשת לאה. "היא התחילה לבשל ולאפות בסגר, עוד תוצאה של יצירתיות שלא הייתה קורית בלי הקורונה".

 

דנה מחממת לעצמה אוכל וכמו כל מתבגרת הולכת לאכול בחדר. "היא מאוד אוהבת לשיר ושומעת הרבה מוזיקה", מספר לאה. "דרכה אני מתחברת לזמרות כמו ריהאנה".

 

היית רוצה שהיא תלך בכיוון הזה?

 

"הכי חשוב לי שיהיה לה טוב ושהיא תשמח, ושתעשה מה שיביא לה פרנסה טובה. הרבה שחקנים וזמרים לא רוצים שהילדים שלהם ילכו למקצוע בגלל הקושי, אבל אם אתה לא שמח במה שאתה עושה יהיה לך עוד יותר קשה, אז זאת בחירה שלה, מה שהיא תחליט".

 

אם כבר מדברים על שמחה, קל לראות כמה אושר את שואבת מדנה, את מסתכלת אחורה ומצטערת שלא הבאת עוד ילדים?

 

"אם הייתי יכולה, הייתי בטוח מביאה עוד ילדים. ללא ספק. גם דנה הייתה רוצה עוד אח, אני חושבת. אבל יש לה הרבה חברים וחברות והיא מוקפת באנשים והיא לא מרגישה לבד. עכשיו אנחנו ממלאות לה את המנילה לצבא, מפחיד אותי פחד מוות שהיא תעזוב".

 

מאז הרומן המתוקשר עם ארקדי דוכין אי־שם במילניום הקודם שבת לא הייתה בזוגיות ארוכה. במבט שטחי מבחוץ עולה התהייה האם היא ויתרה. האם התרגלה להיות לבד, ואולי היא אפילו חוששת להכניס עוד צלע לחיים שלה. "כרגע האהבה שלי היא לצלחת האוכל הזו", שבת צוחקת וטועמת מהתבשיל שהכינה.

 

ועכשיו ברצינות.

 

"אני רוצה מאוד זוגיות. לא משהו חונק, זוגיות עם חופש, כל אחד בבית שלו. נפגשים רק כשזה מתאים ומסתדר ורוצים. הייתה לי זוגיות קצרה לא מזמן, אבל לא הרגשתי שם טוב. אני מקווה שזה עוד יקרה, אני הרבה שנים לבד וזה לא פשוט. האמת שאני לא עושה הרבה שזה יקרה, אני לא יוזמת ולא מבינה באפליקציות של ההכרויות, זה מוזר לי להכיר אנשים באינטרנט, אבל נסים קורים ואולי יקרה גם לי נס".

 

"אין לי אנרגיות לכעוס"

 

כשבוחנים את הקריירה של שבת קשה שלא לחוש החמצה. היא פרצה בשנות התשעים עם אחד הקולות המרעננים במוזיקה הישראלית. אי אפשר להתווכח על הכישרון שלה וגם על היכולת לכתוב להיטים ששורדים היטב במבחן הזמן. בכלל, יש במוזיקה שלה משהו מאוד נגיש מצד אחד, אבל גם רבדים שמתגלים רק אחרי כמה האזנות. אין פה עוד הרבה מוזיקאים כמוה שיכולים לשלב בין איכות ועומק לפזמונים קליטים שלא יוצאים מהראש. אבל בשנים האחרונות משהו תקוע בקריירה של שבת. ממש כמו בזוגיות, היא מחכה לנסים, שההצלחה תגיע אליה ולא הפוך. נראה שמה שחסר לה זה לא הכישרון אלא הרצון ובעיקר המרפקים. "מרפקים לא, עקשנות כן", היא עונה. "אמונה והתמדה זה גם חשוב, אבל לא מרפקים. אנשים שנעלמים ולא מחזיקים מעמד במקצוע זה לא בגלל שלא היו להם מרפקים. אצלי זה אחרת, אם אני אפסיק לעשות מוזיקה חלק ממני יפסיק להתקיים. הסיבה שאני עושה מוזיקה כי זו המהות שלי. אלוהים שלח אותי לשמח אנשים ולשמח את עצמי דרך השירים וזה מה שאני עושה ואני לא אפסיק אף פעם".

 

אבל כן, הסגר והקורונה לימדו אותה שהיא יכולה להרשות לעצמה לחשוב מחוץ לקופסה. "נרשמתי אצל סוכן השחקנים גדי בר־לביא ושלחנו יחד אודישן לסרט ישראלי, תפקיד מאוד־מאוד מגניב שהייתי שמחה לעשות אותו", היא מפתיעה. ויש לה עוד הפתעה. בקרוב ייצא לרדיו שיר חדש שכתבה והלחינה ביחד עם אבי אוחיון. "משהו מאוד משמעותי קרה לי בתקופת הקורונה", היא מספרת. "כל השנים ישבתי לבד וכתבתי, ביליתי המון זמן לבד, אבל פתאום הרגשתי שבא לי לכתוב עם אנשים, לחוות אינטראקציה. הביחד חשוב, למדתי את זה בתקופה האחרונה".

 

היית מוכנה לכתוב יחד גם עם אמנים צעירים יותר כמו סטטיק ובן אל?

 

"כן, אין לי בעיה".

 

אחרי כל השנים לבד, את תוכלי לשתף פעולה עם אמנים שכל כך שונים ממך, שירצו לקחת אותך לכיוונים אחרים, לשנות לך את המילים ואת הלחנים?

 

"נכון, זאת יכולה להיות התמודדות לא קלה, אבל זה גם יכול להיות מגניב ומרגש מאוד. העניין החשוב זה לא האגו. כתבתי שיר, ואם מישהו רוצה לשנות לי מילה אז קדימה שישנה, פרופורציות. כשהייתי צעירה היה חסר למישהו אם הוא היה מבקש לשנות מילה. היום עם הגיל השתחררתי ואין לי כוח להוציא אנרגיות על כעסים".

 

בכלל, לשבת יש הרבה מה להגיד על המאבק הפנימי בין הרצון להצליח, לכתוב שירים מתוך מטרה שייגעו בקהל ויהפכו ללהיטים, לבין הרצון לכתוב משהו טהור שמגיע מתוך הנשמה. "בתקופה שלפני שהתפרסמתי כתבתי שירים עם הלב, עפתי. הייתי כותבת כל הסופ"ש, בלי לישון, עם הגיטרה ועם הטייפ כל הלילה. כשאת כותבת ככה, מה שיוצא ממך הוא הכי נקי וטהור. את לא חושבת על אף אחד. ואז בתקליט הראשון יש לך מפגש עם קהל ואז פתאום את מתחילה לשאול את עצמך אם לחשוב על הקהל שלך בכתיבה או לא. מהרגע שהוצאתי את התקליט הראשון התחלתי לחשוב על הקהל, והכתיבה שלי השתנתה. עדיין הקפדתי ללכת עם עצמי אבל הבנתי שמה שחשוב זה הבסיס של הכתיבה, בשביל מי אני שרה. אין ספק שהיום הכל נורא השתנה וגם הקהל. אני רוצה להיות חלק מזה ולא יכולה להתעלם מהשינוי. אגב, תמיד כשאני חושבת על זה, לאונרד כהן עולה לי לראש. האם הוא גם חשב אם הקהל יאהב את מה שהוא כותב ואם השירים מתאימים לתקופה? האמת, לא נראה לי".

 

שבת חושבת קצת ואז שולפת את הדוגמה של הסופר קרל מאי. "הוא כתב ספרי מערבונים על אינדיאנים, ואני כילדה בלעתי את הספרים האלה. אבל הוא בכלל היה שווייצרי ולא יצא מפתח הבית כשכתב את הספרים שלו. הוא לא נסע לחו"ל מעולם, אבל הוא כתב כאילו הוא חי עם האינדיאנים. אין ספק שיש דברים שאת רואה בחוץ ומשפיעים עלייך פנימה, אבל רוב הדברים בכתיבה אמיתית נובעים מבפנים. יש גירויים מבחוץ אבל הדברים העמוקים באמת נמצאים בפנים, בתוכנו, וחשוב במיוחד לזכור את זה דווקא בתקופת הקורונה".