רגע אחד שקט בבקשה
None
יהונתן גפן
עודכן: 09.11.20, 00:15
"וּכְשֶׁמֵּת הַמְּשׁוֹרֵר
כְּשֶׁמֵּת הַמְּשׁוֹרֵר
כָּל הָעוֹלָם
כָּל הָעוֹלָם
כָּל הָעוֹלָם
בּוֹכֶה"
(ז'ילבר בקו)
בזמנים הקשים האלה, כשמת המשורר שאולי היה החשוב ביותר בשפה העברית מאז ביאליק, אני עצוב שלוש פעמים: פעם אחת בגלל שהוא כנראה עזב לתמיד ולא יכתוב יותר את השירים שהיו לי ספר תפילות בנערותי; פעם שנייה כשאני חושב עם איזה "משוררים" נשארנו אחרי שהתייתמנו; ופעם שלישית כשאני שוב מנסה להדוף את הסתערות העורבים המספידים בתקשורת, שבעיקר מספרים על עצמם ועל הקשרים הלא־ניתנים־להוכחה שלהם עם המנוח.
זה קשה אפילו יותר כאשר מדובר במשורר חידתי מינימליסטי, שכתב מתוך שתיקה וחי בבדידות מרה ורבת שנים.
הייתי ילד בן 13, כותב שירים בסתר במושב ספרטני ואידיאולוגי, והמתנה היפה ביותר שקיבלתי לבר־המצווה העגום שלי היה מילדה שאהבתי אבל פחדתי אפילו להסתכל עליה. הספר הזה, "שירים שונים", היה בשבילי ספר לימוד, כמשורר קטין וביישן, והדבר החשוב ביותר שהוא ציווה לי זה לכבד את הדממה והבדידות, כפי שכתב אלתרמן: "הדממה שבלב, בין דפיקה לדפיקה, הדממה הזאת היא שלך...". והדבר היחידי שיכולתי להגיד לילדה שקנתה לי את ספר השירים שלו היה לצטט מהספר בחגיגיות: "רגע אחד שקט בבקשה, אני רוצה להגיד דבר מה...". וכשהיא אמרה לי "מה?", ידעתי שאיבדתי אותה לתמיד, ונשארתי למלמל שיר אחר מהספר: "בערב / כשאמרה לי נערתי / לך / ירדתי לרחוב להתהלך / והייתי הולך ומסתבך..." ואיכשהו חייכתי, ומאז זאת בדרך כלל השירה שמנחמת אותי.
זך, שידע לצעוק פוליטית בלי מורא ("נתניהו רוצה להחריב את מדינת ישראל", אמר במהלך מבצע צוק איתן), כתב את שיריו בלחישה. שירי אובדן, זרות וניכור. הוא חי בשקט עם הזמיר ששותק בכלוב שליד שולחן עבודתו, ובשנותיו האחרונות כמעט נמוג. וכשאני חושב על זה, גם אני הייתי רוצה ללכת מפה ככה, עם כוסית משקה ביד קפוצה, עשן סיגריות כחלחל, ורק נצנוץ מצית הזיפו הזהוב נדלק, לרגע, מרחוק.
בשנות ה־50 של המאה שעברה זך יצא במרד די אלים נגד אלתרמן ושירתו (לימים הוא יודה שאהב אותו ואת שירתו ובסך הכל רצה להציע תבניות של שירה אחרת). כמי שחושב שכל מרד הוא מבורך וחשוב, הדבר הנחרץ, המדאיג והמהותי ביותר בספרות העברית בת זממנו הוא שהיום, גם אם יחפש היטב, אין למשורר צעיר במי למרוד.
הלב שלי לגמרי קר לשירה שנכתבת בזמננו, לא אהבה ולא כעס, ואינך יכול שלא לשאול את עצמך שוב ושוב: איפה אלתרמן ולאה גולדברג החדשים? אלכסנדר פן החדש? יונה וולך ודוד אבידן החדשים? זך החדש? אני לא רואה אותם, ולא קורא אותם, ואתם?
השירים המדויקים של זך, עצובים ככל שיהיו, הם מזור לנפש ותהילה לאדם ולאל. באופן מופלא, השירים שכתב היו מוזיקה. וזה לא במקרה שחלק גדול מהם מושרים, ויש שיגידו הפכו ל"פזמונים", השם ישמור. המשורר האמריקאי קרל סנדבורג אמר: "שיר פזמוני הוא שיר שלובש אוברול ויוצא לעבוד!". והשירים המושרים שלו אכן "עובדים" והם תפילות של הלא מאמין שמחפש ישועה, מ"האדם הוא עץ השדה" שהלחין שלום חנוך ועד "בכל פעם" שהלחין יוני רכטר: "בכל פעם שאני מנגן / משהו בי מתנגן / זאת הדרך שלי / לשיר את עצמי / לעצמי".
כשמשורר דגול וחד־פעמי כמו זך מת, הוא לא צריך מאמרי הספד עם מילים אקדמאיות מסובכות, אלא מזמין אבל, געגוע ודמעות “כשכל העולם בוכה", כפי שברל שר.
כל שיר שזך כתב נחרט בדיו מהול בדמעה, וכמו שאמר משורר אחר שאהוב עליי מאוד, רוברט פרוסט: "אם אין דמעה על הלחי של הכותב, אין דמעה גם על הלחי של הקורא".
אבל איכשהו לא דמענו. היינו כמעט מאושרים, והרגשנו השראה ואפילו תענוג מהשירים.
וזה לא סוד שלפעמים דווקא העצובים משמחים, ולו לרגע, עצובים אחרים. ¿
פורסם לראשונה 08.11.20, 22:58