הפייק שאחרי המוות

תשדיר של האגודה למלחמה בסרטן, כל הערוצים

ספי ריבלין מככב בפרסומת חדשה של האגודה למלחמה בסרטן. הכוונה היא לא לקטע ארכיון של הקומיקאי המנוח או לכל תיעוד אחר. ריבלין "מדבר" בזום עם חברתו הקרובה, ציפי שביט, באמצעות טכנולוגיה מבוססת בינה מלאכותית המכונה "דיפ פייק", שמסוגלת לחקות את האלמנטים שהופכים אותנו לעצמנו: תמונה, קול, מימיקה ועוד.

 

למרות האישור שניתן מטעם אלמנתו של ריבלין ומבלי להפחית בחשיבותה של המטרה, הצפייה בפרסומת היא חוויה מטרידה ומעיקה. עוד לפני ההיבטים האתיים, "ספי ריבלין" בגרסת הדיפ פייק מעביר צמרמורת לא נעימה בכל הגוף. צבע הקול המשונה, התהום שמפרידה בין תנועת השפתיים והטקסט, הבעות הפנים - זה לא מרגש או מעורר געגועים, אלא פשוט קריפי. כמו כן, כמובן שהתסריט משחק על התמורות שהתרחשו מאז מותו של ריבלין ולכן דמותו שואלת את שביט אם יש לה פקס. ובכן, הוא הלך לעולמו ב־2013, לא בניינטיז.

 

אבל הדאחקות הן מן הסתם לא הסיפור כאן ואפילו לא האיכות הירודה של הדיפ פייק. זהו עצם השימוש בטכנולוגיה בעייתית ושנויה מאוד במחלוקת. לא במקרה עיקר הפרסום שלה הוא בהקשרים זדוניים, של הפצת דיסאינפורמציה פוליטית או פורנו נקמה. אין ספק לגבי כוונותיה של הפרסומת, אבל חשוב לשאול ברצינות, בין שזאת האגודה למלחמה בסרטן או המערכונים של "מועדון לילה": למה בכלל להשתמש בדיפ פייק? גם אם הוא ישנו, לא בטוח שזה נכון לנרמל ואף להלבין אותו.

 

למעשה, ייתכן שחלק מהתחושה עוכרת השלווה שהפרסומת יוצרת נובע דווקא מהמסר הלגיטימי לכאורה: נמצאה עוד דרך להתמודד עם מגבלות הטבע והאנושיות. זה כבר קורה בהוליווד עם טכנולוגיית ה־CGI, שעוזרת לשוברי קופות להיראות מרהיבים ומציתי דמיון. כשהייתה תעשייה של הופעות, אי שם לפני הקורונה, היא התעניינה מאוד בהולוגרמות. והנה, ניתן לגייס את "ספי ריבלין" לתשדיר. ובהחלט אפשר לשאול: אז מה רע? הרי המשפחה אישרה והתכלית ראויה. וחוץ מזה, קִדמה תמיד גוררת פחד מפני תזוזה קיצונית של הגבינה.

 

אלא שהמדרון חלקלק במיוחד והתועלת שלו רחוקה מלהצדיק את חציית הגבול. ארי פולמן כבר ראה את זה מגיע ב"כנס העתידנים", הסרט הנפלא שביים על פי קלאסיקת המד"ב של סטניסלב לם: שחקנים יעובדו לכדי הדמיות מתוחכמות ויוכלו להצטלם לעשרות פרויקטים במקביל. הם יהיו חסינים לפגעי הזמן ונעדרי דרישות מוזרות ורעיונות עצמאיים. זה יקרה עוד בחייהם ולכן גם נשימתם האחרונה תהיה עניין טכני בלבד. היום זה רק דיפ פייק רע של ספי ריבלין. מחר זה משהו הרבה פחות נאיבי.

 

בקטנה

שלשום הלך לעולמו אלכס טרבק, שהנחה במשך 36 שנים (!) וממש עד ימיו האחרונים את שעשועון הידע האמריקאי Jeopardy. לצד פורמט נהדר (שבו התשובה צריכה להינתן בצורת שאלה), טרבק היה סיבה מרכזית שבגינה התוכנית שרדה זמן כה רב במדיום שחווה שורת מהפכות. הענייניות החיננית, ההומור הדק והסקרנות האינסופית שלו הפכו את הצפייה ב־Jeopardy (שפרקים שלה זמינים בנטפליקס) לחוויה שהיא גם מבדרת וגם מעשירה. טרבק, שמת בגיל 80 אחרי מאבק בסרטן, הקפיד לא לכפות את עצמו על האירוע ודווקא בשל כך זכה להיות אייקון עוד בחייו. כשמסתכלים מסביב ומחפשים את הסגנון הזה, מבינים שכנראה בכל זאת יש בני אדם שאין להם תחליף.