יש רגע בחיי עיתונאי שלעולם לא יימחק מזיכרונו. מבחינתי זהו ה־10 בנובמבר 1977. יום קודם לכן נשא נשיא מצרים אנואר סאדאת נאום במועצת העם – הפרלמנט – של ארצו, ובו הודיע על נכונותו להגיע לכנסת בירושלים כדי לדון על שלום עם ישראל. דרישותיו היו נסיגה ישראלית מלאה מחצי האי סיני והקמת מדינה פלסטינית. כך אמר: "אני נכון ללכת אליהם, לביתם, לכנסת עצמה, ולהתווכח איתם". למחרת, בשעה 6.45 בבוקר, צילצלתי לביתו של ראש הממשלה מנחם בגין כדי לבקש את תגובתו. "יש לך עט ביד?", הוא שאל אותי, והמשיך: "אז כתוב". כתבתי. "מובן מאליו שישראל דוחה על הסף וללא סייג את התנאים של הנשיא סאדאת, לאמור: נסיגה לקווי ה־4 ביוני 1967 והקמת מדינה הקרויה פלשתינאית", הכתיב לי בגין. "להווה ידוע, כי תנאים אלה מהווים סכנה לעצם קיומה של מדינת ישראל. אבל סאדאת יוכל לבוא לז'ניבה (שבה נתקיימו ועידות בינלאומיות שדנו בסיום מלחמות) ולהציג עמדה זו כפי שאנו נציג את עמדתנו. שום צד לא יהפוך את עמדתו לתנאי מוקדם, כלומר: לתנאי להשתתפות בוועידת השלום".
אחרי ההקדמה בא העיקר שאליו ייחלתי. "באשר לנכונותו של סאדאת להיפגש עימנו, ולו גם בירושלים, בכנסת, אם אין זו מליצה בלבד – הרי אני מברך על נכונות זו", הוא אמר, "ואני חוזר על הודעתי עם כניסתי לתפקידי כראש הממשלה שאני מוכן להיפגש עם הנשיא סאדאת בכל מקום, לרבות קהיר, כדי לשאת ולתת על השכנת שלום אמת במזרח התיכון".
מובן מאליו שהודעתו זו התמקמה בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ב־10 בנובמבר, לאמור: "בגין עונה לסאדאת: מברך על נכונותך לבוא לירושלים; אני מוכן לבוא לקאהיר". קצת יותר משבוע לאחר מכן נחת מטוסו של נשיא מצרים בנמל התעופה בן־גוריון. בהמשך הוזמנתי על ידי ראש הממשלה לכהן כיועצו לענייני תקשורת. במהלך המפגש במצרים קיבלתי שי מהנשיא המצרי, תרגום עברי של ספרו "סיפור חיי", בהקדשתו. הוא טרח לומר לי כי קרא את התרגום לערבית של ספרי "סבירות נמוכה" על מלחמת 1967 (שהפרשן המצרי הבכיר, חסנין הייכל, כתב אודותיו בטורו האישי בעיתון "אל אהרם"; והנה, בנחיתה הראשונה עם משלחת ראש הממשלה במצרים ניגש אלי מאן דהוא וגילה את אוזני בעברית, כי הוא זה שתירגם את ספרי לערבית. ולא רק, אלא שאת תואר הד"ר שלו קיבל על חיבורו שתוכנו – הסופר העברי אברהם מאפו).
יחסי בגין וסאדאת צברו תאוצה, ובפגישותיהם האחרונות אף דיברו על מזרח תיכון חדש. לאחר הירצחו של סאדאת ב־1981 גולל בגין את סיפור יחסיו עם הנשיא המצרי לעיתון זה. שיקוף מרתק למערכת יחסים זו היה בשעות שלפני ההלוויה, כאשר בגין ביקר בבית המשפחה, והאלמנה ג'יהאן ובנם ג'מאל סיפרו לו עד כמה רחש ראש המשפחה ידידות לעמיתו הישראלי. בספרה האוטוביוגרפי המרתק "בת מצרים" כתבה על כך האלמנה: "הצער גדול מנשוא, אבל אני שמחה שבעלי מת והוא עומד על רגליו ולא כורע על ברכיו". היא סיפרה גם שבגין, שפניו היו אפורים מהלם ומצער, אמר לה: לא רק את שותפי לתהליך השלום איבדתי, גם ידיד", וכן פירטה על מכתב התנחומים המרגש ששלחה לה רעייתו של בגין, עליזה, שנבצר ממנה להצטרף להלוויה.
השלום נמשך מאז, גם אם אינו צוהל, ויורשיו של סאדאת דואגים לשמור עליו.