"בגיל 66 כבר אי אפשר לחשב מסלול מחדש"

לא סתם שמואל וילוז'ני נחשב לאחד מכוכבי התיאטרון הגדולים בישראל. 40 שנה שהוא הופיע כמעט מדי ערב, לא הכיר חיים אחרים. אבל אז הגיעה הקורונה. בגיל 66 הוא מצא את עצמו יושב בבית, מיואש, מגדל זקן ("אין למה להתגלח"), מתעמק בתורה, עושה כביסות וכועס על המדינה ששכחה את עולם התרבות. עכשיו יש לו נחמה קטנה בזכות פסטיבל הצגות של הקאמרי שיועלה בפייסבוק. "אני מרגיש יתום. ייקח שנים לשקם את הנזקים הנפשיים והחרדות, אנשים מדממים מבפנים, שותתים דם, פצועים"

השבוע שמואל וילוז'ני עלה בפעם הראשונה על הבמה של תיאטרון הקאמרי מאז שהתחילה הקורונה. עוד לא הצגה, רק חזרה אבל וילוז'ני התרגש מאוד. וגם היה עצוב מאוד. הרגע שבו ישמע שוב את מחיאות הכפיים מהדהדות באולם עוד רחוק, וכרגע מדובר במחזות שיועלו מדי ערב בעמוד הפייסבוק של הקאמרי, אבל גם זה משהו בימים אלה. "אני מסתכל על חצי הכוס המלאה, אומר תודה על מה שיש, ומנסה לשמור על האופטימיות, על זיק התקווה שיום יבוא והמגפה תיעלם, נחזור לחיים נורמליים, והתיאטרון ייפתח לקהל", הוא אומר, ומבעד לתקווה אי אפשר שלא לחוש גם את התסכול והעצב שמציפים אותו. "אתמול עשינו חזרה עם מסכות ובמרחק של שני מטרים, והרגשות היו מעורבים. מצד אחד כיף לחזור לעבודה ולפגוש חברים, ומצד שני הלב נצבט, נשבר".

 

תכניס אותנו לרגשות שלך.

 

"שחקן צריך קהל. הקהל הוא הפרטנר שלך והמאהב שלך, ופה נופיע מול כיסאות ריקים. התחושה היא כמו ללקק ארטיקים עם נייר צלופן. אתה מכין מסיבה, אבל בלי אורחים. גם כשהיו מלחמות ופיגועים לא היה דבר כזה. התקופה הזאת היא יום הכיפורים של עולם התרבות. אני לא מבין למה התיאטראות סגורים. הסיטואציה הזאת הזויה. כל אולמות התיאטרון והקונצרטים יכולים להיות המקומות הכי בטוחים, שלא לדבר על חשיבותה של התרבות בחיי האומה. זאת בריאות לנשמה. אנחנו מפספסים בגדול את ייעודנו כאמנים".

 

"הלך לי הקול"

 

41 שנים, מאז שסיים את לימודי המשחק, וילוז'ני, מבכירי השחקנים בארץ, שיחק כמעט מדי ערב, ופתאום יש לו את כל הזמן שבעולם לעצמו. בחודשים האחרונים צימח זקן ("אני הרי לא מופיע, אז לא חייבים להתגלח"), ובעיקר נתן לחרדות להתחשבן איתו. "פתאום השגרה שהתרגלת אליה כל כך הרבה שנים איננה, ואתה צריך להמציא לעצמך שגרה", הוא אומר. "אני דור שני לשואה, וחשבתי שכבר נגמלתי מהחרדות האלה, שהתמודדתי איתן בחיים ובאמנות, אבל מתברר שלא. בתקופה הראשונה של הקורונה הלך לי הקול. לא הצלחתי כמעט לדבר, רק בשקט. אולי יש לזה קשר לדאגות, אין לי מושג. מאז הוא חזר, במיוחד עכשיו, כשאני בחזרות".

 

אתה גם בקבוצת סיכון, עוד סיבה לדאגה.

 

"אני בן 66, לכן אני עושה רק מה שחייבים. מבחינתי, לא הייתי עושה כלום. הייתי סוגר את עצמי באוהלה של תורה ולא זז משם. אני לא שליח של פיצה, רק שליח של משהו רוחני, של נפש האדם, שאותה השלטון כלא במחשכים. אנחנו מדברים, ופתאום אמרו לנו 'אל תדברו, סתמו ת'פה, שימו מסכה, שבו בבית'. ישבתי הרבה בבית, אבל בחוץ מתנהלים חיים. מה עשיתי? הרבה מכונות כביסה וכלים וקניות וסידורים".

 

אתה עוקב אחרי החדשות.

 

"התקשורת לא מספקת אופטימיות. אני משתדל להתעניין כמה שפחות בחדשות, רק אם אני נתקל בהן, לא באופן יזום. כשחקן אני לא רגיל לראות חדשות בשמונה בערב. זה הזמן של הצלצול הראשון בתיאטרון שמודיע שצריך להתכונן לעלות לבמה. בשעות האלה אני מפתח כאבי פנטום. יש לי תחושה שאולי בכל זאת יש לי הצגה ואני מפספס אותה. היום המשהו הזה כבר התנוון בגוף, אבל הרפלקס הזה עדיין קיים".

 

איך אשתך והילדים מתמודדים עם המצב ועם החרדות שלך?

 

"יש לי ילדה בת 13, ואני רוצה לבכות כשאני חושב על זה שמחודש מארס היא בבית, וחיה דרך המסכים. אנחנו לא מבינים בכלל את הנזק שנגרם פה ושאי אפשר יהיה לתקן אותו. כמוני יש מיליוני הורים. הבן שלי יונתן הוא שחקן, ובן אחר רוצה לעבוד בוולט. אני ואשתי מסרבים. אני פוחד שירכב על אופנוע. אמרתי לך כבר — אני דור שני לשואה.

 

"ככל שאני חושב על מה שקורה כאן זה יותר מקומם אותי. אני לא רוצה לחשוב על כוונת זדון של מישהו שהחליט לסגור את התרבות, לכן אני מייחס לזה רק מחשבות מוטעות. באירופה תומכים בתרבות, כאן חוסר התמיכה בתרבות היה רעה חולה עוד קודם. תמיד קיבלנו פחות, אפילו באופן מזערי, ועכשיו כלום. זה כמו לקצץ למישהו ולקצץ, עד שימות".

 

ממה אתה מתקיים?

 

"מגרדים מפה ומגרדים משם, מסתפקים במועט ומצטמצמים. בעיקר מתחזקים באמונה. אתה צריך להאמין שיהיה טוב ונסתדר. קיבלנו מענקים, אבל זה המינימום שבמינימום שלא מכסה בחצי על המחויבויות שיש לנו. מילא אני, אני לא מסכן, אני עוד מסתדר, אבל מה עם השחקנים הצעירים שאין להם ממה לחיות?! אני לא כלכלן ולא מתקרב להיות כלכלן, אבל אני לא מבין למה המדינה לא תומכת יותר באנשים. יש שחקנים שנמצאים באללה איסטור ובניו, במצוקה בל תתואר. ענפים שלמים קורסים. אנשים נמצאים על סף תהום. לאנשים אין כסף לשלם על אוכל, משכנתה, שכר דירה. אני לא יודע כמה שנים ייקח לשקם את הנזק שנגרם לאנשים. אני לא מדבר רק על נזקים פיננסיים. מה עם הנזקים הנפשיים? החרדות? אנשים מדממים מבפנים, שותתים דם, פצועים. פני הדור כפני הכלב — הדור זה המנהיגים והכלב זה אנחנו. אין מי שיראה לנו לאן ללכת. בתקופה הזאת אין מלך בישראל. איש הישר בעיניו יעשה".

 

אתה מצטט הרבה דברי תורה.

 

"כן, התורה היא חדר הבריחה שלי. זה אנטי חדשותי. אני מעיין וקורא בכתובים כבר שנים".

 

לחיות את הרגע

 

וילוז'ני, מאבות הסטנד־אפ הישראלי ואחד משחקני התיאטרון המוערכים ביותר, משחק כבר עשרות שנים בתיאטרון הקאמרי. רץ מהצגה להצגה. ההצגה האחרונה שבה שיחק, רגע לפני הקורונה, הייתה "מחוברים לחיים". הם הספיקו להעלות רק כעשר הצגות שזכו להצלחה גדולה אצל הקהל והמבקרים. את החודשים האחרונים הקדיש גם לבימוי בבית הספר למשחק גודמן בבאר־שבע. וגם אז, ביום החזרה הגנרלית, הכל הושבת. "הרגשתי כמו בלידה שקטה", הוא אומר. "מה יותר סימבולי מאשר ללדת הצגה בשם 'מחוברים לחיים', ואז באים ומנתקים אותך ממכשירי ההנשמה? הלוואי שיחברו אותי מחדש לחיים, וכמה שיותר מהר".

 

בשבוע הבא וילוז'ני ישתתף בהצגה "70־20", שכתבו שלומית ארנון בר־לב וליאת פישמן־לני ותועלה בפסטיבל "כאן ועכשיו" של התיאטרון הקאמרי, בניהולו של גור קורן, שיועבר בשידור חי בפייסבוק. שש קריאות מבוימות של מחזאות ישראלית מקורית. לצידו של וילוז'ני ישתתפו בין השאר ליאורה ריבלין, אביגיל הררי, גל פופולר וכנרת לימוני. "אני מקווה שההצגה הזאת תוצג מתישהו גם בפני קהל", אומר וילוז'ני. "היום שבו זה יקרה יהיה יום של תחיית המתים עבורי, לכן אני אומר: אם אתם רוצים לראות את תחיית המתים, תפתחו את אולמות התיאטרון והמופעים, כולנו זקוקים לזה, ובינתיים תחיו את הרגע. למי שזה עוד לא היה ברור, באה הקורונה והראתה לו את זה. אני קורא לרון חולדאי, ראש העירייה שהקאמרי שייך לה, לפתוח את התיאטרונים לאלתר. חובתו לדאוג לתיאטרון, שהוא היהלום בכתר שלו".

 

כשהחיסון יגיע לארץ, התיאטרון יחזור לפעול כמו פעם?

 

"ייקח זמן. באולם הגדול של הקאמרי יש 1,000 מקומות. מתי נחזור לראות אותו מלא אני לא יודע, אבל חייבים לפתוח את האולמות בצורה כזאת או אחרת".

 

חשבת לחשב מסלול מחדש?

 

"לא בגילי. בבניין כבר עבדתי בצעירותי. את הגרנוליט שמכסה את הבניין של בית ספר ביאליק ברחוב העלייה בתל־אביב עשיתי בגיל 16. חשבתי להופיע לבד, בפני קהל מצומצם, בחצרות הבתים. שחקנים עושים את זה, וזה נהדר. פנו אליי, אבל זה לא הסתדר עם התאריכים שנתנו לי. יותר מארבעים שנה אני מגלם דמויות במסכות. אם לפני הקורונה, כשהייתי הולך עם מסכה על הפנים, אנשים היו אומרים 'הוא לא נורמלי', עכשיו כולנו הולכים עם מסכות על במת המציאות. אתה לא יודע מה קורה לבנאדם שמולך — האם הוא צוחק, בוכה, האם כואב לו. מה שנשאר לנו הוא להסתכל אחד לשני בעיניים, שהרמב"ם אמר שהן ערוגות הנפש, ולראות אחד את השני בעיניים טובות, להאיר את הפנים, כי כרגע הן מוחשכות".

 

מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לשנות את המצב?

 

"ערבות הדדית. פה יכולה להיות שעתנו היפה — שאחד ידאג לשני. אם אני צריך תבנית ביצים, תיתן לי, ואם תצטרך כיסא אני אתן לך. שכר חליפין. ראש הממשלה נתן 750 שקל כדי להניע את המשק, וזה לא עזר בכלום. שכר החל"ת לא מספיק לאף אחד. זה כמו בביטוח — אתה משלם ביטוח חיים, ואז כשאתה מת אתה מקבל הכל ביד. אז מה הועילו חכמים? אם חשבנו שיש על מי לסמוך, אז אין. רק על היוצר, על המחזאי שכתב את החיים האלה".

 

אתה נשמע מיואש.

 

"מתוסכל. נורא קל לי להגיד שזה מדכא, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי את הפריבילגיה הזאת כי אז יהיה יותר גרוע. בינתיים בוא נשיר ונרקוד. אנשים לא שמחים הם אנשים מתים. אנחנו מחוללי השמחה, מכונות ההחייאה של הקהל, וזה תפקידנו. אני בטוח שגם היושבים בחלונות הגבוהים מבינים שהם צריכים להיות חלק מהערבות ההדדית הזאת, אבל יש פער גדול בין ההבנה לביצוע. אני לא רוצה לייחס לאף אחד כוונות זדוניות, אבל מה שנעשה לא טוב.

 

"אני מנסה לברור את המילים ולא להתלהם, אבל אנחנו כבר הולכים באוויר, עוד רגע ניפול לתהום. אני לא מומחה בשום תחום, אני רק שחקן, אבל התוצאה בשטח מפחידה. אנשים נופלים חלל. אנחנו קורבנות של ביצוע כושל. מינו פרויקטור ולא איפשרו לו לפעול. אתה מרגיש שאתה לא יכול לבטוח באף אחד. אני מרגיש יתום! בשביל מה יש לנו שרי ביטחון ואוצר — שישמרו את הביטחון והאוצר לעצמם? בשביל מה יש לנו ראש ממשלה אם לא לדאוג לנו? מה התכלית?" •