מעבר לקו האדום

ג'ק מבית–לחם מתגעגע להמולה ליד כנסיית הקבר ("איטס כריסמס טיים בלי שמחה") | בוואב מעזה לא שולח כמעט קפוצ'ונים מאזור התעשייה קרני לדרום תל–אביב ("אנחנו בסגר, עם קורונה ובלעדיה") | וכראם מבית ג'אלא מיואש: "המצב זיפת, מי שנכנס לבידוד לא יודע מאיפה יביא אוכל לילדים" | רק אנדריאה מהאו"ם גילה בעוצר את נפלאות הטייק–אוויי ברצועה ("סושי ב–20 שקל, ולא הצלחתי לגמור הכל") | מעלות השחר עד השקיעה, יום עם הפלסטינים שמודאגים מהתפרצות הגל השני, אבל מוטרדים לא פחות מהמגפה הכלכלית

קצת לפני שהכביש נעצר בחומת הבטון הגבוהה שמקיפה את בית־לחם מצפון, העמיד ווג'יה דענא טאבון. זה תנור ברזל ישן וחלוד הניצב על ארבע רגליים ובארבע וחצי לפנות בוקר להבות האש בתוכו כבר מרקדות על האבנים המכסות את תחתיתו. המחזה פשוט מהפנט. על משטח העבודה בחזית הדוכן הקטנטן שלו יש שני תילים, אחד של זעתר טרי ואחד של מלח. הוא מיומן וזריז ידיים: מרדד כדורי בצק באצבעותיו, מעסה בשמן זית ואחר כך מפזר מעל כמות הגונה של זעתר ומלח. את המאפים, שנקראים מנושים, הוא מעמיס על כף עץ ארוכה ומכניס פנימה לטאבון. אחרי שסיים עם הזעתר הוא מכין גם מנושים עם ביצים שהוא שובר בעדינות ומנושים עם בשר כבש טחון שטיגן בבית עם המון בצל. את הזעתר הוא מוכר בשקל, שני שקלים הוא לוקח על הביצה ושלושה על הבשר.

 

ריח המאפים משכר, אבל עשרות הפועלים המנומנמים שפורקים עצמם ממוניות השירות חולפים על פני דענא והפיתות שלו וצועדים אל תוך המחסום המוביל בצידו השני לעוד יום עבודה מתיש בישראל.

 

עיר דלוקה בית־לחם, אדומה מקורונה, אבל בדמדומי הליל, טרם עלות השחר, מעטים האנשים כאן החובשים מסכה על פניהם. לחלקם היא תלויה על הסנטר, אצל אחרים, מכסה את המצח. גם דענא לא חובש מסכה. הוא מבקש שלא נתרשם מאי־ההקפדה. "עוד לילה עכשיו. תלכו ביום, תראו אנשים עם מסכות. המשטרה מעירה לאנשים בלי מסכה, יכולה גם לתת קנס של 100 שקל, ואצלנו 100 שקל זה כמו 500 שקל אצלכם. המון כסף. הקורונה גמרה את הכלכלה שלנו, בבית־לחם אין עבודה בכלל ופחות אנשים יוצאים לעבוד בישראל כי גם אצלכם יש פחות עבודה. הביקוש לפועלים נמוך, על הפנים. אני כבר שעה פה ובקושי מכרתי שני מאפים. זה כלום. אנשים עושים חשבון על כל שקל".

 

פה זה התחיל. את הקורונה הביאה לגדה כנראה קבוצת תיירים יוונים בחודש מארס השנה. הם התארחו במלון אנג'ל בעיר וחלקם התגלו כנשאי הנגיף. שר הביטחון דאז, נפתלי בנט, הורה להטיל סגר על בית־לחם וסביבותיה, המלון נסגר ותושבי העיר הצטוו להישאר בבתיהם. כמה ימים אחרי עזיבת היוונים כבר אומתו 20 חולים בעיר, שגרמו לבידודם של כ־2,000 תושבים.

 

באותו השבוע התגלו שני נשאים ראשונים ברצועת עזה. השניים חזרו מביקור בפקיסטן והושמו בבידוד. כמה ימים אחר כך אובחנו עוד שבעה עזתים כנשאי קורונה, אנשי ביטחון שהסתובבו במתחם הבידוד של הצמד שחזר מפקיסטן. בהמשך הזינה הגדה את הרצועה ולהפך, ועד כה התגלו למעלה מ־77 אלף איש כחיוביים לקורונה, בגדה וברצועה. 560 מתים כבר נרשמו שם מאז פרצה המגפה.

 

מכה לתעשיית המזכרות

 

תשעה חודשים עברו והפלסטינים נראים מותשים. הם נעים בין עוצר לילי לסגר מלא וממש בימים אלו חווים גל שני, עם למעלה מ־1,000 חולים מאומתים ביום, שמאיים להטיל סגר מלא נוסף. בעקבות העלייה בתחלואה, עכשיו גם נתניהו שוקל לסגור את המעברים לישראל.

 

"המצב הכלכלי זיפת", אומר מוחמד כראם, סוחר תושב בית ג'אלא, "בכל העולם קשה עכשיו, אבל אצלכם הממשלה נותנת מענקים ואצלנו הממשלה הפלסטינית לא נתנה בינתיים שקל. בכל בית כמעט יש עכשיו קורונה ומי שמגלה שיש לו, לא משחק משחקים, נכנס לבידוד. מי שחולה או בבידוד יש לו דאגה כפולה, גם מאיפה הוא יביא את האוכל לילדים שלו וגם שזה יעבור לו בקלות בלי בית חולים ומהר־מהר".

 

שתינו קפה ערבי מצוין שבחור בשם עאבד מזג מתוך מיחם נחושת גדול במסלול מעבר הפועלים במחסום. את המיחם הוא מציב על חתיכת קרש ומוכר בכוס קרטון בשקל. ג'ק אל עסתנא אמר שהוא ממהר להגיע ליבנה, שם הוא עובד בשיפוצים. "יש אצלנו אנשים שלא עבדו שלושה חודשים. האווירה קשה מאוד. אני נוצרי, ומי שמכיר את התקופה הזו בשנה יודע שעכשיו צריכה להיות הרגשה של לפני החג. איטס כריסמס טיים. תלכו בעיר ותראו שאין שום אווירה ואין שמחה. אנשים לא קונים מתנות ובגדים כי אין כסף".

 

גם אם מדובר בשעת בוקר מוקדמת, בית־לחם נראית כבויה. בתי המלון סגורים. בכיכר מול רחבת כנסיית המולד מרימים עכשיו עץ אשוח ענק, אבל תריסי חנויות המזכרות מוגפים. אנחנו עומדים מול הכנסייה החסומה למבקרים. 1,100,000 תיירים ביקרו בעיר ב־2019, בכל יום פרקו כאן עשרות אוטובוסים אלפי מבקרים. עכשיו שומעים פה את המיית היונים.

 

מכרם אל ארג'ע, הבעלים של מלון אוורסט בבית ג'אלא, אומר שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה של בית־לחם שצליינים לא פוקדים אותה. "שום דבר לא עצר את התיירים להגיע אלינו, לא האינתיפאדה הראשונה ולא השנייה. אפילו כשעמדו טנקים מחוץ לכנסיית הקבר הם הגיעו", הוא דופק על השולחן, "ועכשיו כולו מיית, כמו בית קברות".

 

יש לו מתחם גדול, הכולל מלון עם 25 חדרים ושתי מסעדות, בשרים ודגים, עסקים שעובדים בקושי ושואבים את חסכונותיו. "תבינו, התיירים שמגיעים לבית־לחם מישראל מבלים פה יום אחד, לרוב חצי יום, אבל היום הזה מפרנס 95 אחוז מהאנשים פה. בית־לחם היא כמו אילת בשבילכם, עיר שחיה רק על תיירות. כנסיית המולד זו הכנסייה מספר 1 בעולם הנוצרי והיא המגנט שלנו. אז תבינו לבד מה המשמעות שאף תייר לא נכנס לעיר הזו מחודש מארס. חורבן כלכלי".

 

איך מתמודדים עם זה?

 

"יושבים בבית. מי שיש לו שטח אדמה, מגדל לעצמו ירקות. תראו, עשיתי בחצר מתחת למסעדת הדגים כמה ערוגות של חסה, מלפפונים וחצילים. אני עושה חתונות ומסיבות קטנות, כדי שהעובדים שלי יוכלו להתפרנס. לי יש חסכונות, כי עשיתי כסף ברוך השם, אבל מה עם אלו שאין להם? יש פה כ־60 בתי מלון, רובם סגורים, מסעדות, אולמות, חנויות מזכרות שאלפים עבדו בהם ועוד עשרות מדריכי תיירים. כולם מובטלים עכשיו".

 

חלונות מסעדת הדגים פונים למזרח. הנוף פנורמי, עוצר נשימה. בית־לחם תחתינו, קבר רחל, מלון אינטרקונטיננטל, מלון פרדייז עם הגג המשופע, הנה ההרודיון וההרים ממול הם כבר ירדן. אל ארג'ע התקשר לחברו עיסא רשמאווי ששוכר ממנו חלל גדול שמשמש כחנות מזכרות. הדלת נפתחת בחריקה. אחרי הכל, העסק סגור כבר תקופה. דגמים של כנסיית המולד מעץ זית, צלבים, איקונות, מאות סוגים של מזכרות מארץ הקודש, כולל בקבוקונים עם אדמה ואוויר. "כל יום היו נעצרים לי 20־10 אוטובוסים של תיירים בפתח החנות", סיפר רשמאווי, "ובשעה הזו לא יכולתי לדבר איתכם. יש לי יותר מ־20 עובדים, מנקים, מחסנאים, קופאים ומגישי קפה, כולם היו עובדים שעות על הרגליים. כבר חודשים שהם בבית. כמו החנות שלי, יש 20 כאלה בבית לחם ועוד עשרות חנויות קטנות, סך הכל 117 חנויות. יש פה 250 מפעלים קטנים ובתי מלאכה שעושים מזכרות מעץ זית. אף אחד מהם לא עובד".

 

החמצן הרפואי תכף נגמר

 

בדרך למסוף ארז, בצפון רצועת עזה, הרמנו טלפון לנביל בוואב, תעשיין טקסטיל עזתי המעסיק כ־1,200 פועלים במתפרה ענקית באזור התעשייה קרני. הוא נשמע מקורר, עייף, קולו צרוד. דאגנו. בנובמבר נרשמה עלייה דרמטית בתחלואת הקורונה ברצועה, פי חמישה יותר חולים מאומתים לעומת החודש הקודם. מספר הבדיקות החיוביות מדהים: ביום שני השבוע בוצעו 2,756 בדיקות, 685 מתוכן יצאו חיוביות, 25 אחוז!

 

"אני בסדר", כיחכח בוואב, "בסך הכל צרידות קלה". הוא תופר קפוצ'ונים, סווטשירטים, חולצות ומכנסי טרנינג לעסקים רבים בדרום תל־אביב. בשגרה נהג לצאת בין שלוש לארבע פעמים בשבוע להיפגש עם לקוחותיו. "שמונה חודשים לא עברתי מהרצועה לישראל, אני מפחד להידבק אצלכם", אמר, "אבל גם לא היה בשביל מה. השוק בישראל מת. כל הלקוחות שלי מתלוננים על הסגרים ולא משלמים לי כסף על סחורה שסיפקתי. חייבים לי מעל שלושה מיליון שקל. אני משלם לפועלים משכורות קטנות, מהכיס שלי, שלא ירעבו ללחם. אבל עזבו, כולנו סובלים מהמצב. יש לי לקוח, דני אלחרר השם שלו (אלחרר הפגין עם חבריו בעלי חנויות הבגדים בדרום תל־אביב ומיקד אליו את התקשורת), הוא שלח לי סרטונים מההפגנות. אני תופר לו חולצות וקפוצ'ונים".

 

ואיך המצב אצלכם?

 

"מתחת לקו העוני. אין מסחר, אין תעסוקה, אין כלום. עזה תחת סגר, עם קורונה ובלי קורונה. לפני הקורונה הכניסו 2,000 פועלים לעבוד בישראל, עכשיו אף אחד לא נכנס. בחמש בערב מתחיל פה עוצר עד הבוקר. החנויות נסגרות ובשמונה גם למכוניות אסור לנסוע בכבישים".

 

מיניבוס שחור עמד בחזית מסוף ארז. הנהג אמר שהוא לוקח 19 חולים מעזה לטיפולים בבתי חולים במזרח ירושלים. אחת הנוסעות, נזירה אבו עודה, 61, אם ל־13 ילדים וסבתא ל־20 נכדים, תושבת מחנה שאטי, יוצאת לכימותרפיה בבית חולים אוגוסטה ויקטוריה שבהר הזיתים. "יש לי סרטן בדם ואני חייבת להגיע לטיפולים. עשיתי בדיקת קורונה אתמול כדי לצאת ואחרי שאחזור מחר אני אצטרך לעשות בדיקה נוספת. מה אני אגיד לכם על החיים שלנו שם", הצביעה דרומה, "שאלוהים ירחם עלינו. הגברים אצלי במשפחה לא עובדים מאז שהתחילה המגפה. השכנים שלנו, שאלוהים יברך אותם, עוזרים לנו במזון בסיסי ואנחנו מקבלים סיוע גם מאונר"א".

 

חמאס מעביר בשבועות האחרונים מסרים מאיימים שאם לא יקבל סיוע, "הדברים עלולים לצאת משליטה כתוצאה מהתפרצות הקורונה". להמחשת האיום נורו שתי רקטות במוצאי שבת לפני שבועיים לעבר אשדוד ופאתי ראשון־לציון ובשבת שעברה רקטה אחת לעבר אשקלון. הירי התבצע תוך עצימת עין של חמאס במקרה הטוב או באישור לא רשמי שלו, במקרה הרע. עכשיו מתלבטים שם אם לקבל את המלצות הגורמים המקצועיים והארגונים הבינלאומיים ולהטיל סגר כללי נוסף, שיפגע שוב במצב השברירי ממילא.

 

בקושי 100 איש ביום עוברים במעבר ארז מאז התפרצה הקורונה. רובם חולים, השאר עובדי סוכנויות סיוע ודיפלומטים. כשבאנו למקום בצהרי יום שלישי השבוע, הוא היה שומם. ברגע האחרון הצלחנו לתפוס את המיניבוס של נזירה ובזווית העין ראינו אדם בעל מראה אירופי הממהר לצאת מהמסוף. אנדריאה דה דומינקו, סגן ראש משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים היושב בירושלים, שב לישראל אחרי יומיים ברצועה ונראה מודאג מאוד. "המצב בפנים באמת גרוע", אמר, "ורק לפני שבועיים הם יצאו מסגר של שלושה שבועות. ומה שמדהים הוא שאף אחד כמעט לא מקפיד שם על מסכה. אמרתי להם שהם יהיו חייבים לעשות עוד סגר כי מצב התחלואה מזעזע. 90 אחוז ממכונות ההנשמה שלהם בשימוש ועומד להיגמר להם החמצן הרפואי".

 

איך התרשמת מהמצב הכללי?

 

"עוד לפני הקורונה הכלכלה שם הייתה רעועה ואז באה המגפה וגרמה לקריסה טוטאלית. יש שם 900 אלף איש שחיים מתקציב יומי, כלומר נאבקים יום־יום על פרנסה כדי להביא פת לחם. עבורם 10 שקלים זו ארוחה. ישנתי אתמול במלון ROOTS שנמצא מול הנמל, וחוץ ממני היה עוד אורח אחד, זר כמוני, שעובד בסוכנות סיוע. אין לי מושג איך הם מפעילים את המלון. בדרך מהמחסום בצד הפלסטיני עד העיר, בדרך כלל יש המון דוכני ירקות ומוסכים וגם פלאפלים. תמיד יש שם תנועה ועכשיו הכל סגור. הייתי רגיל לצאת לאכול בחוץ, אבל עכשיו בערב יש עוצר".

 

אז מה אכלת אתמול בערב?

 

"קיבלתי המלצה על אישה שמכינה סושי בבית כדי להתפרנס. הזמנתי ארבעה רולים עם שרימפס. הגיע אליי לחדר מגש עם ערימה ענקית של סושי, לא הצלחתי לגמור הכל. הוא היה מצוין. עלה לי 20 שקל, כולל המשלוח, ואני בטוח שזה המחיר עבורי, בגלל שאני זר. אם מישהו מקומי היה מזמין ‑ היה עולה לו חצי. אבל בסדר, אין לי תלונות, זה כסף קטן עבורי וכסף גדול עבורם".

 

odeds@yedioth.co.il

 

eliorlevy@gmail.com

 

 

 

עודד שלום ואליאור לוי