כולם היו קהל

None

שושה והכרטיסים להופעה/ כשקראתי לאחרונה על לוליין שחצה קילומטר בהליכה על חבל דק בין שני בתים בגובה 3,000 מטר או משהו, וכשחזר הביתה לא שב לעשות את זה יותר מרוב פחד, נתקפתי כמוהו חרדה. כי השאלה האם עוד אופיע אי פעם בחיים או שמא אני מפתח חרדת לוליינים מרוב הזמן שעובר לי כבר ללא קהל נחתה עליי חזק לאחרונה. שהרי מה שהקורונה העצימה זה את אובדן ההתקהלות. את הלבד החדש. את הפחד מדברים לא ידועים. ומבחינתנו, המופיעים, את לאן נעלמו מחיאות הכפיים (מעל 20 איש, שזה אחלה בפני עצמו), ומתי בדיוק עוד ימחאו לנו אותן?

 

 

 

ואתם? היי, קהל בחושך. האם אתם זוכרים איך בתחילת 2020 הייתם רגילים לסיים יום עבודה, לחפש חניה, להיכנס הביתה, ולהגיד לשושה שיש לכם הערב כרטיסים לזאפה? וככה, בבת אחת, להפוך לחלק מקהל שרצה לשכוח את טרדות היום ולהטביע נניח את העצב האישי בהופעת מחול, בהצגות, או בהופעת רוק בשוני. שוני, זוכרים? זה היה אמפי ליד בנימינה. יורד שם עכשיו גשם גדול, כמו דמעות תנין.

 

חטיפה/ או שאולי הסצנה הייתה קצת אחרת, ובעצם טילפנתם לשושה מהדרך ואחר כך במופע עצמו פירקתם את כל מה שהצטבר אצלכם בחיים העוברים, בשירה, בצילומים ובסטורי ששלחתם למי לא? ואיך הייתם חוזרים הביתה קופצים במכונית ושרים כמו ילדים את השירים שכבר שמעתם הרגע מהבמה. ואחר כך, נופלים כמו מתים על המיטה ומתאהבים זה בזה מרוב אושר עד הבוקר.

 

אז יש לי הודעה עבורכם: גם לי הייתה חוויה כזו, אורגזמה אנושית. ועכשיו פשוט לקחו אותי מכם ואתכם ממני. מי לקח? נו, טוב. זה לא שיום אחד חטפו את הקהל במשאיות והעבירו לשלום חנוך או מירי מסיקה. זו המשאית של הווירוס, הממזר שעוד לא אמר את המילה האחרונה. ולכן יש בקרים שאני מתעורר בהם ושואל את עצמי: האם יש לי ולנו עוד קהל בעולם?

 

אנונימוס/ תמיד גיחכו עליי כשהייתי מכנה שני רוכבי אופניים "שתי ציפורים מעל חוט חשמל", ושלושה חברי כנסת שלא זיהיתי או אנשים שמתרחצים בים או מתלוצצים ברחובות, "קהל".

 

הקהל תמיד היה ונשאר אנונימוס. כלומר, חסר שם. אבל מצד שני, מבט אחד אמיתי בעיניים במפגש בין קהל וזמר ייצר לנו קיום. אז כשעמדתי על הבמה תמיד הזכרתי לעצמי שהקהל בחושך גר בבתים. עובד בעבודות. מגדל את ילדיו, כואב, בוכה, צוחק. והייתי מחפש עיניים בזמן ששרתי, ועיניים היו מחפשות אותי ואת הלהקה המנגנת.

 

לא מזמן ראיתי סרט דוקו על זמר צעיר מצליח בשם שון מנדס, וכשבאיזשהו רגע הוא נכנס לאצטדיון הענק המפוצץ בקהל שהאיר לו את דרכו בפלאפונים, נזכרתי שגם אני זכיתי בחיים לכניסות מפוארות ומוארות כאלה. ושלולא הקהל, היינו, השון הזה ועוד מלא שונים אחרים, נהיים נקניקים ששרים לבד בחדר לקירות.

 

אז אולי עוד לא נאמרה המילה האחרונה על האין־הקהל בימים האלה? ואולי מכאן מתחיל הסיפור, מזה שלוקחים לך אותו כאמור לפתע.

 

סיפור על אהבה וזוגיות/ זה תמיד היה סיפור על אהבה וזוגיות. כלומר, התאהבות קשה בהתחלה, אחר כך מתרגלים. ולא פעם נמאס ממך ועוברים לזמר אחר. אבל היה שם גם מושג שנקרא "אמנות ונאמנות". עליו סמכתי כל החיים כשהמשכתי לשיר.

 

ולא, לא, לא, בשום פנים לא שינה לי מאיפה באתם. כלומר מאיזה עיר או כפר, ומאיזה מוצא או גיל. תמיד אמרתי שלא בודקים קהל בציציות. לא דרכונים, לא חום בכניסה. לא השכלה, לא עוני, עושר או דעות פוליטיות. אם באתם להופעה זה היה סימן שאתם אוהבים לאהוב את עצמכם, את החיים. למשש את הלב. להתחבק במוזיקה.

 

וכן, תמיד ידעתי שיש על מי לסמוך כשאעלה כמו קפצון על הכיסאות כדי לשיר. כי תמיד היה שם בשבילי מישהו בעילום שם שנקרא קהל. והוא אחז לי ביד שלא אפול. ואולי בעצם זו מהות חיינו יחד. כי מעבר ללהוריד מדען איראני או לכבוש את דובאי ולקנות הכל בבלאק פריידיי, אולי המהות היא עדיין להחזיק ידיים בנפילות.

 

איפה את קיסריה/ זה קצת תמים? יכול להיות. אבל כשאני חושב על זה, כבר תשעה חודשים אין אמפי, אולמות תיאטרון ומוזיאונים. קיסריה? הצחקתם אותה. היא כבר מיובשת ומתביישת מהכישוף שאבד לה בין אולגה לחיפה. ובינינו? לא נעים שמזמן לא קפצנו אפילו לבקר. סתם ככה לראות מה שלומה, מה שלום הילדים? כלומר, מה שלום הבמה, הכיסאות, המאחורי הקלעים, והאגדה שהפרחתי על שני האריות שחיו מתחת לבמה עוד מימי הורדוס ואכלו זמרים ששיעממו אותם בהופעות.

 

ואני מסתייט רק מהמחשבה שהמוזיאונים והתיאטראות מתחילים לקבל כבר ריח של טחב ועכבישים ושמא נהיו קצת כמו אולמות רפאים. והשחקנים? אלה שמילאו את הבמה בכישרון שלהם, מה איתם? שאלתי שחקנית מובטלת אחת השבוע, מה את עושה בינתיים? והיא ענתה בפשטות: אני מחפשת את עצמי. נקרע הלב. נורא קר שם לבד, בלי העבודה שאהבת.

 

ושלא יהיה ספק: עולם בלי הופעות וקהל (מלבד בהפגנות או בתור לקניונים) מתנדנד כמו שיכור. שם לב רק לעצמו, ומפתח נוירוטיות וחוסר סובלנות כלפי האחר. כן, להיות קהל היה פעם גורם מאחד. וגם אם חווינו שם אהבה לזולת רק לרגעים ספורים, ידענו איכשהו שכשאנחנו מתאספים כדי לשיר או לראות הצגה או לשוטט במוזיאון, אנחנו נעשים טובים יותר.

 

היינו אז מצחיקים. מגוחכים. משתתקים באמצע משפט כי שכחנו את המילים. או מלאי התפעלות. ובעיקר, היינו אז בני אדם, לא מבוזבזים כמו היום. טוב, פאקינג שלמות ממילא לא הייתה בנו מעולם.

 

שכחתי טרולי/ לפני תשעה חודשים הייתי יוצא נרגש להופעה ומגלה ששכחתי את הנייד בהטענה. אז הייתי חוזר הביתה ולוקח אותו, נכנס למכונית ושם מגלה ששכחתי גם את הטרולי עם האפטרשייב המשמח שלי.

 

זו הייתה קפיצת באנג'י. הליכה על חבל בין שני בתים. אבל אני וחבריי התמכרנו לריח ההופעות שלא דומה בכלל לריח שיש למסכה אחרי שעה איתה על הפנים. זה היה ריח של בני אדם שהלכו לחוות משהו. כמו מסאז'ים לנפש. כמו הבנה פתאומית למה ולמי אתה שייך באמת.

 

אז האם יש לנו עוד סיכוי להתחבר ולהיות קהל? נניח, אחרי הווירוס־שמירוס, כשיהיה חיסון־שמיסון? האם, נניח, נהיה שוב קהל ישראלי מרגש? שאוהב שירים הצגות ומיצגים? וואלה, לא יודע. אני רק מתנחם בכך, שבשנת 1991 הלכתי לטיפול כי היו לי חלומות זוועה שהקהל בורח לי באמצע ההופעות, ושבסוף הכל הסתדר והם חזרו אליי ב־1992 אוהבים ומפרגנים. פרגון. זוכרים את המילה הקולקטיבית הזאת, פרגון?

 

לה מאמא/ לפני כמה שנים כשהכל היה קניון אחד גדול שנקרא עולם פתוח, נכנסתי לנגב חומוס במסעדה בתל־אביב וישב שם הזמר שארל אזנבור. הוא היה כבר בן למעלה מ־90, והגיע לארץ כדי להופיע, שהרי זה מה שעשה בהתמכרות למול מיליוני אנשים עד יומו האחרון.

 

אז הכירו לי אותו ואחרי שלחצנו ידיים לחשתי על אוזנו שאני אוהב אותו אהבת נפש, מאז השיר 'לה מאמא'. "מה, מאמא?" שאל. אני חושב שכבר לא שמע. אבל התרגש כי אני הייתי הקהל.