הסכם הגירושין, שנכתב בכתב ידה של האישה, אושר בבית הדין הרבני ב-2012. בין היתר נקבע בו שהדירה המשותפת תעבור לבעל והוא יעביר אותה לבנם המשותף לאחר מותו אבל האישה תוכל להמשיך לגור בה עוד חמש שנים. בנוסף, היא תקבל מבעלה 295 אלף שקל שיישמרו אף הם לילד.
כשש שנים לאחר מכן הגישה האישה תביעה לביטול ההסכם וקבלת חצי מהדירה בחזרה, בטענה שמדובר בהסכם עושק ומקפח. לדבריה, היא יזמה את הגירושין אחרי שנים של אלימות קשה ובעלה התנה את הגט בוויתור על הדירה שהעניק להם אביה. מנגד טען הבעל כי מדובר בדירה שרכשו יחד מקבלן וההסכם כבר קוים שכן היא נרשמה על שמו והוא העביר לאשתו 295 אלף שקל. בנוסף הוא לקח על עצמו לכסות חובות נוספים של האישה בסכום של יותר מחצי מיליון שקלים.
הוא הכחיש כל התנהגות אלימה וציין כי התלונה היחידה שהגישה נגדו האישה הייתה בסמוך להגשת התביעה ואף היא נסגרה ללא אשמה.
הדיינים הזכירו כי ביטול הסכם גירושין שאושר בבית דין רבני מתאפשר רק במקרים חריגים ועקרונית מדובר בהתחייבות שלא ניתן לחזור ממנה. במקרה הנוכחי הסבירות לביטול נמוכה אף יותר נוכח העובדה שההסכם קוים בפועל יותר משש שנים.
"תקופת שיהוי ממושכת מעין זו למעשה שומטת כמעט לחלוטין טענות בדבר כפיה או הטעיה", נכתב. "לא יתכן שאדם יקבל את כל הזכויות המגיעות לו מכוח ההסכם במשך שנים רבות ולאחר שהוא מסיים לקבלן יבוא ויתקוף את ההסכם".
עוד ציינו הדיינים כי העובדה שהאישה שיתפה פעולה עם העברת הזכויות על שם הבעל כבר אחרי שלכאורה השתחררה ממרותו, מעידה על חוסר תום לב מובהק בהגשת התביעה.
מעבר לזה, האישה לא הוכיחה שההסכם נחתם בכפייה. הדיינים ציינו כי גם לו היו מקבלים את גרסתה לאלימות, קשה להאמין שהבעל אילץ אותה לכתוב הסכם שלם בכתב יד שלא מרצונה. הדיינים הוסיפו כי הם עצמם התרשמו מאישה דעתנית ועצמאית שהתנהלותה בהליכים מול בעלה לא העידה על חשש או חולשה כלשהם.
באשר לתנאי ההסכם, ציינו הדיינים כי בניגוד לטענת האישה מהראיות עלה שהדירה הייתה שייכת לשני בני הזוג מלכתחילה. בנוסף, הסכום שנקבע בהסכם תמורת זכויותיה אינו מבוטל והמנגנון שהבטיח שהזכויות והכספים יעברו לבן המשותף מעיד על כך שעמדה מאחוריו מחשבה. מכל מקום, גם אם הוויתור לא היה נבון זה לא מעיד בהכרח על עושק או קיפוח. לפיכך, התביעה לביטול ההסכם נדחתה ונקבע כי הוא עומד בתוקפו.