מרוקו בידינו

None

עשרה שבועות מפרידים בין יום הבחירות להשבעתו של נשיא חדש. הנשיא המכהן מוריד בתקופה הזאת פרופיל. הוא דואג לחפיפה מסודרת עם הממשל הבא, ממעט ליזום, ממעט להופיע. אם נגזר עליו לקבל החלטה חשובה - הוא מגיע אליה בתיאום עם הנשיא הנבחר. הוא מה שהעגה הפוליטית האמריקאית מכנה "ברווז צולע".

 

טראמפ שובר גם את המסורת הזאת. אולי ברווז, אבל בטח לא צולע: הניצחון של ביידן בבחירות דחף אותו לפרץ של פעלתנות נשיאותית. הוא מבקש להטביע על אמריקה ועל העולם חותם שלא יישכח. חשוב מזה, להניח מוקשים בדרכו של ביידן לבית הלבן. כמו אנדי גרסייה בסרט "סידורים אחרונים בדנבר", הוא חייב להספיק לסדר הכל לפני שיירד המסך.

 

בינתיים, ישראל יוצאת נשכרת — נשכרת בגדול. מזה עשרות שנים ישראל מקיימת מערכות יחסים חשאיות־למחצה עם שורה של מדינות מוסלמיות. אנחנו הפילגש — אנחנו האישה שמבקשים את קרבתה בחדרי־חדרים, אבל מתביישים לצאת איתה לרחוב. הסכם אוסלו פתח את הדלת ליציאה מהארון. רבין ופרס התחילו; טראמפ ונתניהו משלימים עכשיו את החסר. כל הכבוד.

 

מרוקו היא סיפור נפרד. ישראל נוכחת שם מאז אמצע המאה שעברה — לא במעמד של פילגש אלא במעמד של ידועה בציבור. היחסים ההדוקים עם בית המלוכה הולידו ציוני דרך חשובים בחייהן של שתי המדינות: העלייה ההמונית; פרשת בן־ברקה; אירוח השיחות שסללו את הדרך לשלום עם מצרים; פתיחת שערי מרוקו לרווחה לתיירים ולעסקים מישראל, ועוד ועוד.

 

הגעתי למרוקו לראשונה בספטמבר 1994, במטוסו של ראש הממשלה רבין. המלך חסן השני קיבל את הישראלים בחיבוק חם. הוא הציג לצמרת הישראלית את בנו, היום המלך מוחמד השישי. שבתי ופגשתי את המלך חסן כשנסעתי לשם עם חבורה של פוליטיקאים ישראלים יוצאי מרוקו שהמלך קירב אותם אליו. היו ביניהם רפי אדרי, שלמה בן עמי, מאיר שטרית ואחרים. יהודים מרוקאים שימשו כשרים וכיועצים קרובים בחצר המלך. מאות אלפי ישראלים ביקרו במרוקו מאז: הם פגשו בעם ידידותי, טוב מזג, מכניס אורחים.

 

מרוקו היא מדינה גדולה וחשובה. ככל שהיחסים איתה יהיו גלויים יותר כך יהיה קל יותר לסעודיה ולשורה של מדינות מוסלמיות נוספות לשדרג את היחסים עם ישראל. אבו־מאזן, שראה בהכרה של המדינות הסוניות בישראל קלף מיקוח במשא ומתן, איבד בחודשים האחרונים את אחד הנכסים החשובים ביותר שלו. השאלה היא מה יקרה אחריו, לאן יגלגל אותנו הייאוש הפלסטיני.

 

המשך הנורמליזציה עם מרוקו — פתיחת משרד קישור גלוי, רשמי, וטיסות ישירות — בא עם מחיר. בדיוק כמו בנורמליזציה עם האמירויות, שום בשורה לא באה בחינם. טראמפ הבטיח למלך מרוקו להכיר בתמורה בסיפוח הסהרה המערבית למרוקו. הפעם זאת הייתה העסקה.

 

הסהרה המערבית היא שטח מדברי דל אוכלוסין שגודלו יותר מפי עשרה משטח ישראל. מאז שספרד פינתה את השטח מתנהל מאבק על עתידו: מרוקו מצפון ומאוריטניה מדרום רוצות אותו לעצמן, והתושבים המקומיים מבקשים להקים בו מדינה משלהם. בינתיים מאוריטניה נסוגה, והשטח נמצא בחלקו תחת כיבוש מרוקאי ובחלקו בשליטת חזית פוליסריו, ארגון גרילה מקומי.

 

מרוקו לא הסתפקה בממשל צבאי: היא יישבה בשטח מתנחלים. לפי נתונים שונים, מספר המתנחלים משתווה או עולה היום על מספר התושבים המקוריים. מרוקו רוצה לספח; המוסדות הבינלאומיים ורוב מכריע של המדינות מסרבים להכיר בסיפוח; בצר לו, מלך מרוקו נושא את עיניו לבית הלבן של טראמפ.

 

מזכיר את ישראל והשטחים? ממש כך. אמנם הסהרה המערבית לא משתווה לחשיבות של הגדה המערבית בהיסטוריה של שלוש הדתות, הגיאוגרפיה שונה והדמוגרפיה שונה, אבל סיפוח הוא סיפוח וטראמפ הוא טראמפ. ההכרזה על ההכרה בסיפוח הגיעה בציוץ שכתב. ספק אם לציוץ יש משמעות: ייתכן שיתפוגג מעצמו, כמו הציוץ שהכריז על ההכרה של טראמפ ברמת הגולן.

 

אבל אם טראמפ במצב רוח לסיפוח, יש כאן אולי הזדמנות חוזרת לפוליטיקאים מהימין לחזור ולהזכיר לנתניהו, שהבטיח סיפוח ולא קיים: סהרה המערבית כתקדים. נכון שהבטיחו לאמירויות לא לספח בגדה, אבל בימינו הבטחות הן עניין נזיל. למה רק הסהרה? קדימה לסיפוח.