מנו ואן גורפ ההולנדי (31), או כפי שהוא מכונה בפשטות "מנו", נחשב בעיני רבים לרקדן הברייקדאנס הטוב בעולם. החל מיום שני האחרון, עת צורף הברייקדאנס רשמית לתוכנית המשחקים של אולימפיאדת פריז 2024 תחת השם "ברייקינג", מנו הוא גם מועמד למדליית זהב אולימפית. אבל למנו יש בקשה אחת: אל תקראו לו ספורטאי.
האינסטגרם של מנו משקף היטב את הסערה המתחוללת בעולם הברייקדאנס בימים אלו ואת היחס האמביוולנטי שבו התקבלה שם ההודעה על הפיכתם לענף ספורט אולימפי. שמחה וסיפוק מההכרה ומההזדמנות - לצד חששות מפגיעה במסורת ובשורשים של התחום. מנו שיתף בסטורי את ההודעה החגיגית על הכללתו של הברייקינג במשחקים האולימפיים בפריז, אך לצד זה פירסם פוסט ובו צילום מסך של ההגדרה המילונית למילה "אמנות". "אף שבהחלט יש אלמנט ספורטיבי באמנות שלנו, אנחנו לא ספורטאים", הוא כתב, "לקרוא לברייקינג ספורט שולל את הערך של האמנות הזאת ואת כל מה שמיוחד בה".
ברייקינג יהיה הענף החדש היחיד באולימפיאדת פריז. הוא הועדף על פני ענפים כמו סקווש, סנוקר ושחמט - ויופיע במשחקים לצד ענפים כמו סקייטבורד, גלישת גלים וטיפוס ספורטיבי, שיערכו את הבכורה האולימפית שלהם כבר בשנה הבאה בטוקיו. המגמה היא ברורה: הפיכת האולימפיאדה לאטרקטיבית יותר לדור הצעיר באמצעות ענפי אקסטרים, כאלו שעוברים מסך של יוטיוב. אפשר להמחיש זאת גם על ידי מקצוע שהוצא מהאולימפיאדה: מקצה ההליכה ל־50 ק"מ, אמנם מקצוע אולימפי בעל מסורת אבל לא ממש כזה שתשתפו בסטורי שלכם.
במובן הזה ברייקינג התאים למודל החדש של האולימפיאדה כמו כפפה ליד. גם אדם חסר כל ידע בתחום, יתקשה להישאר אדיש מול מעגל של רקדני ברייקדאנס - ריקוד קצבי, אקרובטי, סוחף וקשור בחבל טבורו לתרבות ההיפ הופ.
רקדנים אמרנו? מעתה התרגלו למונח בי־בויז, כינוים של רקדני הברייקדאנס. הרקדניות מכונות בהתאמה בי־גירלז. הבי־בויז והבי־גירלז פחות ידועים בשמם המלא ומוכרים בעיקר בכינוי שלהם. באולימפיאדת פריז אתם צפויים להיתקל בדמויות כמו ווינג (Wing - כנף) או וישס ויקטור (ויקטור האכזר, בתרגום חופשי).
שורשיו של הברייקינג הם בברונקס של שנות ה־70. די־ג'יי קול הרק (Dj Kool Herc), מהדמויות המשמעותיות ביותר בתולדות ההיפ הופ, נהג באותם ימים לבודד את קטעי המעבר (ברייקים) בקטעי פאנק ודאנס, אלו שבהם המוזיקה משתתקת ורק התופים נשמעים. באמצעות שני פטיפונים קול הרק היה מנגן את הברייקים בלופים - כשאת הזמן הזה הרקדנים ברחוב היו מנצלים כדי להפגין את כישוריהם. מהר מאוד החלו להתפתח ברחובות קרבות ריקודים בין הבי־בויז, שרובם המכריע אז היו אפרו־אמריקאים או פורטוריקנים. תחרויות ברייקדאנס הפכו עם השנים מעניין פרטי של חבורות רחוב לאירועים גדולים וממותגים תחת חסות של חברות ענק.
פריצת הדרך הספורטיבית הושגה לפני שנתיים, כשהברייקינג נכנס כענף רשמי לאולימפיאדת הנוער בארגנטינה. מולדת הטנגו חיבקה בחום את הריקוד האמריקאי - והתחרות נחשבה להצלחה גדולה שהזניקה את המוניטין של הענף. עדיין קשה להעריך כיצד תיראה תחרות הברייקינג בפריז. נכון לעכשיו, מדובר בתחרות אישית בהשתתפות 16 בי־בויז ו־16 בי־גירלז. הפורמט ואופן השיפוט ייקבעו בהמשך.
תחרויות ברייקינג שונות במהותן מאלו שאתם מכירים מענפים אחרים עם אלמנטים מעולם הריקוד. אם בהתעמלות אמנותית, למשל, המתעמלות עובדות במשך שנים על ריקוד מתוכנן בקפידה - בברייקינג ניתן משקל הרבה יותר גדול לאלתור. בי־בוי לא מגיע לתחרות עם ריקוד מוכן והוא אינו יודע מראש איזו מוזיקה הדי־ג'יי ינגן. לכן כישורים אקרובטיים אינם מספיקים, בי־בוי מיומן צריך להחזיק באוזן מוזיקלית - ולדעת איך להתאים את עצמו למקצבים אקראיים. הוועד האולימפי יצטרך להתחבט בכמה סוגיות מעניינות. למשל, תנועות גסות שקיימות בריקוד - האם לאפשר אותן גם בפורמט האולימפי?
בישראל ישנה סצנה ותיקה של ברייקינג. עוד בשנות ה־80 נראו בתל־אביב מעגלי ברייקדאנס, והיום - כשההיפ הופ נהנה מפופולריות עצומה - תוכלו למצוא בכל מקום חוג ריקודי היפ הופ וברייקדאנס. האם מתוך כל אלו יקום גם בי־בוי אולימפי כחול־לבן? מי שבהחלט מכוון לשם הוא יעקב קרבץ (28), המכונה בי־בוי פוטר. קרבץ נחשב, בצוותא עם בי־בוי טריקי (קוסטיה מחטין), לבי־בוי הטוב בארץ. הוא מתאמן מדי יום באשדוד יחד עם חבורת בי־בויז, מתחרה על בסיס קבוע ברחבי העולם ומתפרנס מלימוד ואימון ברייקדאנס.
"גיליתי את הברייקינג כילד, מצפייה ב־MTV - ובגיל 12 התחלתי להתאמן", הוא מספר. לאימון הראשון הגיע קרבץ חמוש במשקפיים - ומכאן כינויו "פוטר", על שמו של הקוסם הספרותי הממושקף, הארי פוטר.
קרבץ מתכוון להשקיע את כל מרצו בשנים הקרובות כדי להגשים את החלום האולימפי - והוא לא מתכוון להסתפק בהשתתפות בלבד. "אני מאמין בוודאות של 99 אחוז שאני מסוגל להגיע לאולימפיאדה", הוא אומר, "משם אלוהים גדול, מדליה זה טיפה מטורף, אבל זה אפשרי. אם יהיו תקציבים וארגיש כמו ספורטאי אולימפי עם שני אימונים ביום, פיזיותרפיסט ומעטפת, זה יקפיץ את התוצאות למעלה".
בפולמוס הסוער בעולם הברייקינג, קרבץ משתייך למחנה הפרו־אולימפי: "אני חושב שיש יותר פלוסים בכניסה לאולימפיאדה", הוא פוסק ומסביר, "זה יכניס תקציב לענף - ויעניק תקווה לילדים שפתאום יבינו שהם יכולים להיות ספורטאים אולימפים. אני בתור ילד לא חלמתי על דבר כזה. רקדנו במתנ"ס, ברחוב, אם היו אומרים לי שאגיע למצב שאני יכול להיות ספורטאי אולימפי... זה פשוט פסיכי".