"האנס רצח את מי שהייתי"

שנתיים וחצי אחרי שעברה אונס אכזרי, שירה לא חזרה לעצמה. היא סובלת מסיוטים, מתקשה לישון ולא מצליחה לעבוד. גם העובדה שהאנס שלה הורשע ונכלא לא גרמה לה לשלוות נפש. עכשיו היא תובעת תביעה אזרחית את האיש שגזל ממנה את שמחת החיים ואת האמון בבני אדם. "פגיעה מינית זה לא כמו כל עבירה", היא אומרת. "זה לקחת בנאדם, לרסק אותו לרסיסים ואז לצפות ממנו שיבנה את עצמו מחדש"

היא הייתה צעירה חרדית, חסרת ניסיון וידע. הוא מעסה ותיק עם תעודות על הקיר. דבר לא נראה לשירה חשוד, כשנכנסה לקליניקה "מגע הקסם של שלומי" במושב בית עזרא, אחרי ניתוח שעברה. אבל במקום לטפל בכאב שלה, שלמה הראל אנס אותה על מיטת הטיפולים. המומה ונסערת היא יצאה משם והחליטה לא לשתוק. אחרי הליך משפטי ארוך, וחקירה נגדית צולבת שהרגישה כמו אונס שני, הראל הורשע פה אחד והחל לרצות עונש מאסר של שלוש שנים. עכשיו היא תובעת נזיקית את מי שגזל את ממנה את שמחת החיים ואת האמון בבני אדם.

 

"הבנאדם שפגע בי ישתחרר בעוד שלוש שנים ואני לא מצליחה לישון לילה שלם אחד", היא אומרת בכאב. "הוא יחזור לעבוד וייצא לחופשי ואני לא מצליחה לתפקד. זה כמו תיק רצח. הוא רצח את שירה שהייתי והיא כבר לעולם לא תחזור. מי שמדברת מולך זאת שירה שאוספת את כל השברים שלה ואולי בסוף אהיה כלי שלם – אבל עם המון צלקות וחרכים. שום דבר לא יוכל להחזיר את התמימות והנאיביות ואת היופי שהיו בי. שום דבר לא יחזיר לי את האמון בבני אדם. זו הנקודה הכי כואבת. עוד שלוש שנים הוא ייצא לחופשי ומה איתי?"

 

אחרי שגזר הדין ניתן, והערעור בעליון נדחה, החליטה שירה (27) שהיא לא יכולה לאפשר לעונש שקיבל להיות סוף הסיפור. היא פנתה לעורכת הדין קרן ברק, והחליטה להגיש תביעה נזיקית בסכום של יותר מ־2.5 מיליון שקל בגין הפגיעה האנושה בנפשה, בכושר ההשתכרות שלה ובאיכות חייה.

 

"הייתי הכי חיה את העולם. טסה, מטיילת, עובדת. הייתי אמורה להיות היום באמצע התואר השני. תיכננתי לעצמי חיים אחרים. דמיינתי את עצמי עם מקצוע. יש לי תואר ראשון במקצוע טיפולי והתחלתי את התואר השני בתחום. כל השאיפה שלי הייתה לעזור לאנשים. היום אני עצמי צריכה את העזרה. אני לא מצליחה אפילו להתחיל לחשוב על לשבת וללמוד. כואב לי שלקחו את מה שהיה לי – שלא בצדק. סתם. כי פגשתי בנאדם שלא יודע לשלוט ביצרים שלו – ובגללו אני משלמת את המחיר".

 

איך הגעת לשלמה הראל?

 

"הגעתי אליו לטיפול. הייתי בתקופת החלמה מניתוח, עם שרירים תפוסים. לא חשבתי שאדם שיש לו תעודה של מטפל, ייקח את המעמד ואת התעודות שתלויות על הקיר שלו, וינצל את הכוח הזה לרעת המטופל. קשה לי להתייחס אליו כאל בנאדם. זה שהוא מכחיש זה עוד יותר קשה. אם היום היו באים ואומרים לי תבטלי את התביעה האזרחית – שהוא יישב עוד שנה־שנתיים – שירגיש את מה שאני חווה הייתי מסכימה.

 

"אם היום אני צריכה כל חודש להחליף סוג של כדור שינה כדי לנסות לישון שלוש או ארבע שעות, למה שהוא יישן רגוע? למה שיהיו לו חיים רגילים? כשלי אין שקט ופניות ורוגע. אני כל הזמן חווה את הפחד והדמות שלו חוזרת אליי בלילות. זה לא נתפס שאחרי שלוש שנים הוא ימשיך את החיים שלו כרגיל. זה שהוא לא מודה זה להוסיף חטא על פשע. הוא גם רוצח וגם לא לוקח אחריות על המעשים שלו. קשה להכיל את זה. אם היה מודה, היה לי קל יותר נפשית. אפילו בעליון כשהערעור שלו נדחה על ידי שלושה שופטים הוא לא הודה. זה מקשה על הריפוי, אני מחפשת את בקשת הסליחה הזאת עד היום".

 

כעס על אלוהים

 

גם שנתיים וחצי אחרי האירוע הקשה, הפגיעה בשירה נרחבת ומקיפה כל תחום בחייה. "אני לא יכולה לפרנס את עצמי, הביטחון שלי להסתובב ברחוב נפגע. אם פעם הייתי נוסעת לחו"ל לבד, היום מרגע שיורד החושך אני לא יוצאת מהבית. אני אפילו לא מצליחה לרדת לזרוק את הפח. הפחד והכאב משתלטים עליי".

 

שירה גדלה במשפחה חרדית. היא למדה בסמינר לבנות. ברגע שנפגעה נפערה תהום בינה לבין הדת. "נוצר בי כעס גדול מאוד על אלוהים. הייתי בחורה בת 25, שמרתי על עצמי, לא יצאתי למסיבות, לא הלכתי עם גברים, שמרתי על הגוף שלי. ובסוף קרה מה שקרה. לא היה לי ניסיון או רקע מיני. כשאת עוברת חוויה כזאת זה מעלה סימני שאלה וכעס ואת השאלה – למה זה מגיע לי. בסוף מגיע גבר ועושה מה שהוא רוצה. עד היום קשה לי לשמור שבת. לעשות דברים מינימליים כמו ליטול ידיים או לברך. אני מרגישה שנענשתי על לא עוול בכפי. על כלום.

 

"גם כשניסיתי למצוא תשובות אצל רבנים שמעתי מהם שקיבלתי את זה כדי לכפר על משהו. אבל אני לא חושבת שעשיתי משהו רע. גם אם אב מעניש את הבת שלו – זה עונש אכזרי מדי. קשה מדי".

 

כתוצאה מהתגובות הקשות ששמעה מאנשי דת, התנתקה שירה גם ממשפחתה. "אני מרגישה שהם לא מבינים את רמת הפגיעה ואת ההשלכות", היא מסבירה. "בציבור החרדי קשה מאוד לדבר על מיניות. זה נושא מוחבא, נסתר ולא צנוע. אפילו כשאבא שלי אמר לי, 'אוקיי, נגמר, תעברי הלאה', זה לא מרוע, הוא פשוט לא מבין. הוא רגיל שאת הנושא הזה מטאטאים מתחת לשטיח. האופן שבו הציבור החרדי מסתיר את הנושא הזה – זה יוצר חוסר מודעות לסכנות. פגיעה מינית לא נגמרת ברגע שזה נגמר. זה פוגע בכל חלק וחלק באדם. אצלי אישית זה פגע בהכל. באמונה, במשפחה, בבריאות הנפשית והפיזית. אני עם חוסר תיאבון וירידה במשקל, יש לי נשירת שיער מטורפת. זה לקחת בנאדם ולרסק אותו לרסיסים ואז לצפות ממנו שיבנה את עצמו מחדש. אני חושבת שפגיעה מינית זה לא כמו כל עבירה. זאת פגיעה שהורסת לבנאדם את כל מה שהוא מכיר".

 

מה הרגשת ברגעים של הפגיעה?

 

"הרגשתי שאני כלום. אני קליפת שום. לא מצליחה לדבר. הגוף קפא לי. הרגשתי שאני חפץ שעושים בו מה שרוצים והתחושה הזאת של הפגיעה נשארת כל הזמן. את מרגישה שכל אחד יכול לבוא ולפגוע בך. הבנתי באותו הרגע שאני לא יכולה להגן על עצמי. היום גם כשאני הולכת לבד לסופר אני דרוכה כי אני מרגישה שמשהו עלול לקרות ולא אוכל להגן על עצמי.

 

"אני זוכרת את המבט הקר שלו. הגוף שלי משותק, אני מנסה להוציא מילים ולא יוצאת מילה. הדבר היחיד שיכולתי לעשות זה להסתכל לו בעיניים ואני רואה את המבט הקר, לא זז לו שריר בפרצוף. מזה מורכבים הסיוטים שלי היום. מהמבט הקר שלו. הפחד הכי גדול שהיה שם זה שאני לא יכולה להגיב. כשזה קרה אני מריצה בראש את כל החיים שלי, ומבינה שיש לו חממות ושטח שהוא יכול בשניות לרצוח אותי ולזרוק אותי שם מבלי שאף אחד יידע שהייתי כאן. הקור מהעיניים שלו – התחושה שאת כלום".

 

"הוא שבר אותי"

 

אם לא די באונס עצמו, גם החקירה הנגדית הייתה טראומתית וקשה. "מבחינתי אנסו אותי פעם שנייה מול בית המשפט ומול כל העולם".

 

איך הרגשת כשניתן גזר הדין?

 

"ציפיתי שהעונש יהיה משמעותי. לא האמנתי שבית המשפט ייתן לו שלוש שנים וארבעה חודשים. אני שנתיים וקצת אחרי ועדיין לא שיקמתי עשירית מהפגיעה שלי".

 

ולמה חשוב לך לתבוע אזרחית?

 

"חשוב לי שהוא ירגיש מה אני חווה. איפה אני עומדת היום. כי הוא ריסק אותי. הוא שבר אותי. הוא לא השאיר לי שום חלקה טובה. אני בקושי ישנה שלוש שעות בלילה. קמה בביעותים. זאת הדרך היחידה שאני יכולה לפגוע בו. אני חושבת שלא מגיע לו לצאת מהכלא. מגיע לו להרגיש את מה שאני מרגישה. ואם מה שכואב לבנאדם זה כסף, שישלם. למרות שהכסף לא יעשה אותי מאושרת ולא יחזיר לי את מי שהייתי ולא ייקח ממני את הסיוטים ולא ימנע את הכדורים הפסיכיאטריים. שיפצה אותי על זה שאני לא עובדת. ולא מצליחה להתפרנס. אולי זה ייתן לי מנוחת דעת ושלווה שלא הגשתי את הלחי השנייה. העונש שהוא קיבל בהליך הפלילי הוא לא בר השוואה למה שאני חווה".

 

ממשפחתו של שלמה הראל נמסר: "כל הזמן ישבנו וחשבנו מדוע בחורה צעירה שלא מכירה את שלמה מעלילה עליו ולא מצאנו תשובה. עד שהגיעה התביעה שנתפרה מהרגע הראשון, עוד לפני ההרשעה. עדות אחת בתמיכה של שניים ששמעו על כך מפיה בלבד היא זו שהכניסה לכלא גבר בן למעלה מ־60, ששלוש שנים לפני כן איבד בת בגילה של המתלוננת נגדו. זו לא בעיה לספר סיפור תפור בצורה נפלאה ולהגיש תביעה על סך 2.5 מיליון שקל".

 

עו"ד קרן ברק ממשרד לייזרוביץ־ברק, מומחית בייצוג נפגעות תקיפה מינית המייצגת את שירה, אמרה: "לאחר שבית המשפט הרשיע את שלמה הראל באונס האכזרי של שירה, הגשנו בשמה תביעה אזרחית נגדו לבית המשפט על מנת שיחייב אותו לפצות אותה באופן כזה שיסייע לה לשקם את חייה אשר נהרסו בן רגע. שירה, ככל נפגעת תקיפה מינית, מתקשה לחזור למסלול חייה וסובלת מבעיות פסיכיאטריות קשות. היא זקוקה לכסף לצורך שיקומה. עברייני מין צריכים להבין שלצד ענישה פלילית, ממתינה להם ענישה כלכלית קשה ומטלטלת. אם לא המוסר, ולא הפחד מעונש מאסר ממושך מנע מהם לפגוע בנשים, הם ייאלצו לשלם את המחיר, תרתי משמע". •