חזרנו לימי קדם

None

ימים ספורים לתוך השנה החדשה, היינו תקווה שנפרדנו משנה מלאת דם, רצח והריגות. שנה שבה קברנו 116 קורבנות פשיעה בחברה הערבית. אבל לתדהמתי, 2021 בקושי התחילה וכבר הספקנו לקבור עוד שישה אנשים. אז אני עוצר ושואל את עצמי: למה? למה אנחנו צריכים להתרגל למציאות שבה בכל יום יש רצח, בכל יום יש הלוויה, בכל יום יש אמא שקורעת את בגדיה וזועקת "איפה אתה בני?".

 

הידרדרנו למצב שבו לא רק שלא בטוח להסתובב ביישוב, אלא לא בטוח לטייל ליד הבית. לא במשולש, לא בנגב ולא בגליל. כמעט שאין יישוב ערבי, כפר או עיר, שלא קבר וקובר את בניו בגלל שפיכות הדמים המשתוללת. הגענו למצב שאין ביטחון לשלוח את הילד למכולת לקנות חלב, כי אתה לא יכול להיות בטוח שהוא יחזור.

 

מאסנו בגינויים, מאסנו בתוכניות ובעוד תחנות משטרה שנפתחות. אנחנו דורשים פתרון מיידי. אם מצע הבחירות של הרשימה המשותפת מתנקז כולו לצמד המילים "ביטחון אישי", אם כל ראש עיר וכפר שם לו למטרה עליונה את הביטחון האישי - כל זה רק משקף את המצב שאליו הגענו. מזמן ויתרנו על הרעיון לדרוש סביבה ירוקה, פעילות קהילתית, איכות חיים וטכנולוגיה מתקדמת. חלומנו הגדול הוא רק ביטחון אישי. חזרנו לימי קדם שבהם אם נבטיח אוכל וקצת ביטחון, נהיה מסופקים.

 

אתמול הגעתי לשדר משחק כדורגל, ובכניסה לאצטדיון קיבלתי הודעה על עוד ניסיון חיסול במגזר. אני עוד חושב על הילד שנפל שלשום בכפר קרע והנה עוד טלפון. זה לא עוזב אותי. זה צרוב בראש. ניסיתי להתנתק, להגיע לשעתיים של בידור. אבל כהרגלי עשיתי עוד שיחת טלפון הביתה, ושמעתי את הילדה אומרת "אבא נמאס לי, בוא נעזוב את העיר". זה קורע אותי לגזרים. איך מסבירים לילדה בת תשע שמחר יהיה יום יפה יותר, כשמדי לילה היא קמה לקולות ירי? הכל התפרץ ולא יכולתי לעצור את הדמעות. אבל מהן הדמעות שלי לעומת הדמעות של אמא שאיבדה את בנה או של אבא שגידל בן 24 שנים ובגלל כדור שוגג נפרד מבנו לנצח.

 

אני לא רוצה לסמוך על הרשויות. אני רוצה לסמוך על כל אחד ואחת מכם שתתחברו למאבק הזה. ערבים ויהודים כאחד שיגידו "די לשפיכות הדמים, אנחנו בוחרים בחיים".

 

הכותב הוא שדרן בערוץ הספורט הביאה לדפוס: קורין אלבז־אלוש