"אתה יכול לדמיין את מוסקבה בלי וודקה?"

שיכורים, זונות, סוכני קג"ב וחולדות מפלצתיות מסתערים על הקורא מתוך ספרו של יורי אנדרוחוביץ'. 30 שנה אחרי שעזב את מוסקבה הוא מסביר למה הגיבור שלו סקסיסט ואנטישמי, ומה חושבים האוקראינים על הברסלבים שמציפים את אומן

מוסקבה של סוף שנות ה־80 הייתה המקום המושלם עבור סטודנט לספרות שעזב את הבית וחלם לטרוף את החיים. הרפורמות של גורבצ'וב איפשרו לתושבים חופש שמעולם לא הכירו. אלפים יצאו לרחובות מדי יום בדרישה לפירוק סופי של ברית־המועצות. ספרים וכתבי עת מחתרתיים עברו מיד ליד, ואירועים ספרותיים, מתודלקים בנהרות של וודקה, היו המקום האידיאלי למצוא בנות זוג לסקס.

 

קראו פרק מהספר באתר "עברית"

 

"בזכות האנרגיה המטורפת הזאת לא יכולת שלא לאהוב את מוסקבה בשנים ההן", אומר יורי אנדרוחוביץ'. "התחלתי את הלימודים ב'מכון הגבוה לספרות על שם גורקי' ב־1989, השנה הגדולה של הפרסטרויקה, והיה נדמה שגורבצ'וב הולך לשנות לגמרי את ברית־המועצות. היה תיאטרון מעולה, יכולת לראות סרטים זרים בקולנוע, הייתה עיתונות חופשית, אפשר היה פתאום להשיג את כל הספרים שתמיד רצית לקרוא. הייתה באוויר אופטימיות נדירה וידעת שככל שיש יותר בלגן במוסקבה כך גדולים הסיכויים שהמדינה שלי, אוקראינה, מתקרבת לעצמאות. אבל שנתיים אחר כך, כשסיימתי את הלימודים, הכל התמוטט. הרגשתי שאנחנו צועדים לקראת קטסטרופה".

 

למה?

 

"השינויים היו מהירים מדי. דברים שבדרך כלל לוקחים עשרות שנים התרחשו בתוך שבועות. בקיץ 91' נאמני השלטון הישן ניסו לעשות הפיכה, שאמנם לא הצליחה אבל דירדרה מחדש את כל החירויות שהושגו וחיסלה את הקריירה של גורבצ'וב. צריך להבין, מוסקבה הייתה גם עיר הבירה של האימפריה הסובייטית וגם המקום שבו הרגשת שהמשטר באמת מתקרב אל קיצו. והוא התקרב אל קיצו. וכשזה קרה שום דבר לא עבד - כל המבנה השלטוני התרסק, לא היה דואר, לא היו שירותים לתושבים, החנויות היו ריקות, ועכשיו גם היה קשה מאוד למצוא אלכוהול. אתה יכול לתאר לעצמך את מוסקבה בלי וודקה?"

 

את האווירה הכאוטית הזאת, של אופוריה ניהיליסטית על סף קריסה, העביר אנדרוחוביץ' ל'מוסקוביאדה' (הוצאת תשע נשמות, בתרגום אנטון פפרני). הספר, שמתעד יום אחד בחייו של משורר וסטודנט לספרות, בן דמותו של המחבר, נפתח בבוקר במעונות הסטודנטים ועובר דרך מפגשים עם מכרים שתיינים, סקס עם לוכדת נחשים, תגרות מזדמנות, פיגוע טרור במסעדה וירידה לשאול של מנהרות הרכבת התחתית, שבהן סוכני קג"ב וחולדות בגודל כלבי זאב מחפשים טרף.

 

במסע הזה, שנמסר כזרם תודעה קדחתני וסרקסטי, שטוף בהרבה אלכוהול זול, כמעט כל הדמויות הן אנטישמיות, גזעניות, סקסיסטיות והומופוביות. הגברים הם עבריינים או טרוריסטים אלימים, הנשים הן זונות שיכורות, "דגים גדולים זוללים את הקטנים" וכולם מתוארים כמי שזקוקים למקלחת דחופה. לרגעים נדמה שהזיעה החמוצה ונוזלי הגוף של הדמויות מסתערים על הקורא מבין הדפים, בענן של צחנה שנח מעל מוסקבה - "עיר העגבת והבריונים", כמו שכותב אנדרוחוביץ', "עיר החצרות המטונפות עם שלוליות של קיא", עיר ש"טוב היה למחות אותה מעל פני האדמה".

 

עד כדי כך?

 

"כמובן הגזמתי בתיאור אפיזודות מסוימות והכנסתי לסיפור הרבה אלימות וסקס. ברגע ההוא לא יכולתי לעשות את זה אחרת. כל התרבות סביבי השתנתה אז. אחרי שנים שבהן שמעת רק כמה הקומוניזם טוב, וקראת רק דיווחים אופטימיים על הצלחות בתעשייה ובחקלאות, הופיעו כלי תקשורת חדשים שהתמקדו בסנסציות - פשעים, רציחות, אסונות, מאפיה, גנגסטרים - פתאום הכל היה שחור ואפלולי, וזה היה גל ענק ששטף אותך. לגבי החולדות, אגב, באמת היו דיווחים בעיתונים על חולדות ענקיות שהשתלטו על הרכבת התחתית ועל מרתפי הבניינים. הייתי אז סופר מתחיל, הגבתי לכל הרעש הזה שהיה באוויר וניסיתי לתאר את האווירה במוסקבה באופן עוד יותר קיצוני ואינטנסיבי".

 

אני די בטוח שהספר הזה לא היה עובר היום, עם כמויות הסקסיזם, האנטישמיות וההומפוביה שיש בו.

 

"כנראה שלא. כתבתי אותו אחרי שעזבתי את מוסקבה - קיבלתי מלגה לאוניברסיטה בגרמניה, מצאתי את עצמי בסיטואציה מאוד נוחה, ורציתי ליצור ניגוד רגשי בין מה שאני חווה שם ובין המציאות שמתוארת בספר, שעבורי הייתה סוג של גיהינום. לא חשבתי בזמנו על הצורך להיות תקין פוליטית. אני חושב שאפילו לא הכרתי אז את המונח הזה".

 

והיום?

 

"היום אני מוצא את עצמי נאלץ להסביר שוב ושוב את הדברים שמופיעים בספר. לפני כמה שנים הוזמנתי לסיבוב קריאה בחוגים לספרות באוניברסיטאות בארצות־הברית. באחד האירועים סטודנטית שחורה הזכירה קטע שמופיע ברומן, שבו המספר נתקל במקלחות של מעונות הסטודנטים באישה ש'עורה כמשי בצבע שוקולד חום זהבהב' ומקיים איתה יחסי מין. היא רצתה לדעת אם המספר אנס אותה. בספר לא כתבתי את זה כאונס, אלה היו יחסי מין בהסכמה, אבל נכון שהתיאור שלהם מאוד ברוטאלי. ניסיתי בזמנו לתאר את הברוטאליות ששלטה במערכות היחסים בין אנשים ובחברה כולה. היום הייתי כותב את זה אחרת".

 

גם הרוסים והאוקראינים יכולים בקלות להאשים את אנדרוחוביץ' בתיאור סטריאוטיפי. גופו של המספר, הוא כותב, מורכב משלושה־ארבעה ליטר בירה, "מעליה מפלסו החמים והאדום של היין. בהמשך, אי־שם באמצע הוושט, נח מפלסה הדק יחסית של הוודקה... מעל הוודקה, קרוב יותר לגרון רובץ המע"מ – משקה ענבים מחוזק". למעשה, כמעט כל הדמויות בספר נמצאות במצב קבוע של שכרות.

 

"כמובן שגם כאן הגזמתי, ומצד שני, באמת היה הרבה מאוד אלכוהול בתקופה שלי במוסקבה. הדברים השתנו היום. אנחנו, באוקראינה, כבר לא שותים כמו שהרבה אנשים חושבים. אתה לא רואה שיכורים מתגלגלים ברחובות. הצעירים לא צורכים הרבה וודקה, רובם מעדיפים סמים. זאת השפעה של תרבות אחרת, מערבית. שימוש בסמים הוא כמו כרטיס כניסה לעולם הגלובלי".

 

מה מפלס הוודקה אצלך היום?

 

"כרגע אני מעדיף יין אדום".

 

 

בגיל 60, אנדרוחוביץ' הוא אחד הסופרים הבולטים בארצו. מאחוריו חמישה רומנים, ארבעה ספרי שירה, וגם ספרי מאמרים ותרגומים משלל שפות. עד היום הוא מזוהה עם קבוצת הסופרים והאמנים שהקים בתחילת שנות ה־20 שלו, 'בּוּ־בַּ־בּוּ', שהציעה פרשנות סאטירית, קרנבלית, למתרחש באוקראינה, דרך הופעות ואירועי הקראת שירה.

 

הוא גר באיוונו־פרנקיבסק שבמערב אוקראינה, עיר שהייתה עד מלחמת העולם השנייה מרכז יהודי גדול ונקראה אז סטניסלב. והוא גם הסופר הראשון שכותב באוקראינית ותורגם לאנגלית - ועכשיו גם לעברית. גוגול, בולגקוב, קורקוב, כל אלו אמנם סופרים אוקראינים, אבל כאלה שכתבו רוסית. "רוסית ואוקראינית הן לא אותה שפה, והרבה אנשים לא יודעים את זה. הדמיון ביניהן הוא בערך כמו הדמיון בין גרמנית להולנדית. אני מפרסם מחוץ למדינה שלי מאז 1993, ובכל פעם אני צריך להסביר את זה מחדש".

 

ההתעקשות של אנדרוחוביץ' על המעמד העצמאי של השפה האוקראינית היא גם הצהרה פוליטית, בוודאי בתקופה שבה רוסיה של פוטין שולטת בחלקים נרחבים מאוקראינה ומתערבת ברגל גסה בפוליטיקה שלה. ההצהרות הפומביות של אנדרוחוביץ' נגד המדיניות הרוסית והשתתפותו בהפגנות בכיכר המאידאן בקייב - שהחלו אחרי שהממשלה האוקראינית, בלחץ רוסי, דחתה את הסכם שיתוף הפעולה עם האיחוד האירופי וגבו את חייהם של 125 בני־אדם - בהחלט עלולות לסבך אותו בפעם הבאה שיעלה על טיסה למוסקבה.

 

"ההפגנות במאידאן התחילו בתקווה גדולה ונגמרו בטרגדיה, במרחץ דמים. במשך שלושה חודשים הפגנו שם יום־יום, כשהמטרה המוצהרת הייתה מחאה לא אלימה: פרויקטים אמנותיים, הופעות רוק, קריאת שירה, מופעי תיאטרון. בשלב מסוים עברנו גם לערים אחרות במדינה. אני זוכר הפגנה באודסה, שגם בה המשטרה השתוללה והפעילה אלימות כלפי המוחים. הם הגיעו להופעה שלנו עם פנים וידיים נוטפי דם".

 

פלישת הצבא הרוסי ב־2014 למזרח אוקראינה ולחצי האי קרים דירדרה עוד יותר את מארג היחסים העדין בין שתי המדינות. "זה היה מעשה נפשע וכולנו עדיין בטראומה מזה", הוא אומר. "פלישה לשטחים של מדינה ריבונית היא דבר בלתי נסלח, בוודאי כשבין שתי המדינות מתקיימת מראית עין של יחסים דיפלומטיים. רוב האנשים במזרח אוקראינה הם ממוצא רוסי, והם חיים במציאות שנוצרה למעשה על ידי תעמולה רוסית ותקשורת רוסית. זה גרם למספר גדול של אנשים שמרגישים אוקראינים לעזוב את האזור ולעבור למערב אוקראינה. יותר ממיליון עזבו את השטחים שנכבשו. אנחנו פתוחים להגיע להסכמים ולהבנות עם הרוסים בעתיד, אבל בתנאי אחד: שרוסיה תסיג את כוחותיה ותשחרר את השטחים האלה".

 

השליטה הרוסית על חלקים גדולים מאוקראינה הפכה את אנדרוחוביץ' לגולה בארצו. "יש אזורים שאני לא יכול לבקר בהם, זה יותר מדי מסוכן. אם אתה קצת מוכר ויש לך קשר לחוגי האינטלקטואלים או לעולם התרבות, אתה פשוט לא רצוי שם. בדונייצק, העיר הגדולה במזרח אוקראינה, הוקמו בתי כלא למתנגדי הפלישה הרוסית ונשלחו אליהם סופרים, עיתונאים ואקדמאים. כאילו חזרנו לעידן סטלין. מתרחשים שם פשעים נוראים, עינויים גופניים, אונס נשים, שימוש במכות חשמל. הקלגסים שמפעילים את זה, אלה שמובילים את הפעילות הקרימינלית הזאת, הם אנשי צבא לשעבר ויוצאי השירותים החשאיים, אבל גם אנשים מתחומי הכלכלה והפוליטיקה. אני בטוח שברגעים אלה ממש אנשים שנכלאו במתקנים האלה והצליחו להשתחרר כותבים ספרים על מה שקרה להם. והספרים שלהם צריכים להיות מתורגמים בכל העולם כדי שיידעו מה קורה שם".

 

במוסקבה אתה יכול לבקר היום?

 

"הייתי ברוסיה בפעם האחרונה ב־2005, כאורח של פסטיבל ספרות אוקראינית. היום לא היו מאשרים פסטיבל כזה. גם אז השלטון הפגין עוינות לתרבות שלנו, ואנשים שפגשתי - סופרים ואינטלקטואלים - לא הבינו בכלל מה קורה אצלנו בקייב. מוסקבה שפגשתי הייתה עיר עשירה ומרשימה מאוד, יכולת לראות מקרוב את העוצמה של המהפכה הקפיטליסטית, את הכסף הגדול. אלה בהחלט לא היו ההריסות שזכרתי. מאז לא חזרתי לשם. הקשרים עם המו"ל הרוסי שלי נותקו, הספרים האחרונים שלי לא התפרסמו ברוסיה, לא מזמינים אותי יותר לאירועים ספרותיים וגם אין לי יותר חברים לפגוש. אני לא חושב שבטוח בשבילי לבקר שם".

 

 

בישראל, לעומת זאת, אנדרוחוביץ' ישמח לבקר. תרגום 'מוסקוביאדה' לעברית מסב לו "שמחה רבה מאין כמותה", כמו שהוא כותב בדבר המחבר שמצורף לספר. "עברית היא אחת השפות הכי יפות בעולם", הוא אומר, "ויש לי גם סיבה פרטית להגיע לישראל. חברים שלי, משוררים שלמדו איתי במכון לספרות במוסקבה, היגרו לישראל וחיים בה. החבר הכי טוב שלי אז היה משה למסטר (תנו מבט בעיגול למטה). הוא גר היום בחיפה וכותב ביידיש. שתינו יחד הרבה אלכוהול ודיברנו המון על פוליטיקה בימים ההם. הוא שולח לי את הספרים שלו, למרות שהוא יודע שאני לא יכול לקרוא אותם".

 

מדינת היהודים אפילו מוזכרת בחטף ב'מוסקו־ביאדה', כשאחד המשתתפים בכנס פוליטי מהפכני תוהה "מה יהיה עם ישראל?" ומישהו משיב לו: "נשתול אבטיחים בכל שטחה". "הרעיון הזה בא לי אחרי שדיברתי עם אנשים שטיילו בישראל וחזרו למוסקבה", הוא אומר. "אני זוכר עורך מגזין שסיפר דברים מדהימים על החקלאות הישראלית ועל הטעם של האבטיחים והעגבניות".

 

אבל אנדרוחוביץ' יודע שגם האבטיח הכי מתוק לא יכול למחוק את הדימוי הבעייתי של בני עמו בזיכרון היהודי הקולקטיבי. אוקראינים, יספרו לכם כולם, הם מבצעי הפוגרומים ביהודים בתחילת המאה ה־20 ומשתפי פעולה עם הנאצים במלחמת העלם השנייה. במובן הזה, ההתבטאויות האנטישמיות שאנדרוחוביץ' שם בפיהן של כמה מהדמויות ב'מוסקוביאדה' יכולות לעורר אי־נוחות, גם אם ברור שכוונתו היא לבקר את הסנטימנט האנטי־יהודי שעדיין רווח בחלק ההוא של העולם.

 

"לא כל האוקראינים הם אנטישמים, אבל אנחנו נושאים בלא מעט אחריות למה שקרה בתקופת הכיבוש הנאצי. ברור שהיה שיתוף פעולה משמעותי של אוקראינה עם הנאצים - גם בגלל ההתנגדות לשלטון הבולשביקי של סטלין וגם בגלל אנטישמיות פשוטה - ואנחנו חייבים לחשוף עוד ועוד מידע על האפיזודה ההיסטורית הזאת. הבת שלי, סופיה, שהיא סופרת בעצמה, כתבה לא מזמן ספר שעוסק בחיסול האוכלוסייה היהודית בעיר בוצ'אץ' בגליציה, שהייתה מרכז יהודי חשוב. ש"י עגנון הגיע מבוצ'אץ'. היא חייתה שם תקופה וחקרה את רצח היהודים בעיר ב־1941, שנעשה בשיתוף התושבים האוקראינים. באוקראינה נעשה היום מחקר היסטורי של השנים ההן, אבל בגלל האיטיות הכללית שמאפיינת את החיים האינטלקטואליים שלנו, לא הכל נחשף עדיין. אנשים כנראה צריכים עוד זמן. עד לאחרונה לא התנהל כאן בכלל שום שיח על ההיסטוריה האנטישמית של העם האוקראיני".

 

רוב היהודים שמגיעים בשנים האחרונות לאוקראינה מתגודדים באומן, סביב קבר הרבי נחמן מברסלב. איך המקומיים מתייחסים לתופעה הזאת?

 

"מצד אחד, רוב התושבים באומן עניים, והם בעיקר רוצים לעשות כסף מהתיירים היהודים. זאת הזדמנות לשפר קצת את התנאים החומריים שלהם. מצד שני, זאת לא סיטואציה הכי נוחה כשרחובות שלמים בעיר שלך מלאים בהמונים חוגגים. אין ספק שהרבה מהאנשים שגרים באומן לא אוהבים את הביקורים של החסידים". •

 

הפטריוט

המשורר היידי משה למסטר בילה עם אנדרוחוביץ' כסטודנט במוסקבה

 

"קיר הפריד בין החדרים שלנו במעונות הסטודנטים", מספר למסטר, שעלה לישראל בשנת 2000. "יכולתי לדפוק על הקיר ויורי מיד היה נכנס אליי לחדר, ולהפך. היינו מקריאים אחד לשני שירים שכתבנו - אני ביידיש והוא באוקראינית. בכלל, הוא היה כמו נציג של העם שלו. לאומן. וזה גם מה שחיבר בינינו - שני אנשים שאוהבים את העם שלהם ואת השפה שלהם.

 

"לי היו שם גם חברים רוסים אבל יורי לא התחבר איתם. הוא לא אהב שום דבר שקשור למוסקבה. הוא רצה שאוקראינה תהיה עצמאית, והיה לו חשוב תמיד להראות שהשפה האוקראינית היא שפה אדירה לא פחות מהשפה הרוסית. זה לא שהוא רב עם אנשים או עורר אנטגוניזם, אבל הוא לא דיבר הרבה ולא היה חבר של אף אחד. בין השאר כי אף אחד בקבוצה חוץ מאיתנו לא דיבר אוקראינית. ליהודים הוא התייחס יפה, או לפחות יפה יותר מאשר לרוסים.

 

"כשהייתי מגיע ממולדובה, שם התגוררתי, הייתי מביא יין מולדובי והיינו שותים יחד. הוא לא היה משתכר, הוא לא היה שתיין - אבל איזה משורר לא שותה?"