את הנאום שהכין הרמטכ"ל לקראת הופעתו במכון למחקרי ביטחון לאומי הוא כתב כבר באמצע השבוע שעבר. הוא לא התייעץ עם אף אחד, לא עידכן את משרד ראש הממשלה, אולי הזכיר משהו באוזני שר הביטחון במפגש הקבוע שלהם בימי חמישי. אלא שגנץ לא הגיב עד עכשיו, משמע מקובלת עליו ההנחה שאמירה בוטה של הרמטכ"ל על הסכם מדיני שמתבשל אצל בת ברית - היא עניין נורמטיבי.
כוכבי, עד לרגע זה, לא מבין על מה המהומה. לתפיסתו, מישהו כאן מבשל תבשילים פוליטיים ומשתמש בו ובצבא כתבלין. הוא משוכנע שתפקידו וחובתו הם להתריע מפני האיום הגרעיני האיראני העומד לפתחנו. הוא הרי אמר את הדברים הללו בדיוק, בחדרים סגורים, גם באוזני בכירי הצבא האמריקאי והפנטגון. להערכתו, חידוש השיחות עם האיראנים הוא מעבר לפינה, ואם חוזרים להסכם הגרעין של 2015 – גם אם יהיו שם תיקונים קוסמטיים - זהו מצב המחייב את ישראל להיות ערוכה למענה צבאי להשמדת הפצצה האיראנית לפני בקיעתה.
הרמטכ"ל, כמו ההנהגה הישראלית כולה, מסרב להאמין שהממשל האמריקאי יעמוד בהתחייבות שנתן בשעתו הנשיא אובמה וסגנו ביידן, לא לאפשר לאיראן להגיע ליכולת גרעינית צבאית. גם העובדה שהאמריקאים השקיעו מיליארדים בייצור פצצות ענק להשמדת מתקנים תת־קרקעיים – רק כדי להרגיע את ישראל – לא משכנעת פה אף אחד.
אלא שהרמטכ"ל צריך להיות מאוד נאיבי כדי להאמין שכל אמירה שתצא מפיו חודשיים לפני הבחירות, תתקבל כאמירה מקצועית נטו. ודאי אם מדובר בנושא שיש לו נגיעה למערכת היחסים העמומה, לפי שעה, עם ממשל ביידן. קל וחומר כשמדובר בנושא טעון כמו הסכם הגרעין עם איראן. רוברט מאלי, מי שיוביל את השיחות לחידוש הסכם הגרעין, ודאי תוהה באוזני צוותו של הנשיא: אתם בטוחים שהם, הישראלים, באמת פרטנרים להתייעצות? עוד לא התחלנו והם כבר פוסלים. תשמעו את הרמטכ"ל שלהם. אגב מאלי, בנו של יהודי־מצרי שהיה מבעלי כתב העת האינטלקטואלי "ז'אן אפריק", חשוד עוד מן הימים שעבד עם קלינטון, ביחס צונן לישראל.
מה שעוד צרם מאוד לאוזניו של הרמטכ"ל זו "המתקפה הפיננסית" שחטף בעקבות נאומו. הוא רוצה, אמרו המקטרגים, עוד שלושה מיליארד שקל תוספת ומשתמש בתירוץ האיראני. בראשית העשור, כשעוד הייתה הזדמנות מבצעית לתקוף את מתקני הגרעין, הצבא קיבל עשרה מיליארד שקל כדי להיערך. אבל כשקיבל את הפקודה לדרוך את היכולת למבצע - התקפל בטענה שהוא לא יכול לבצע את המשימה במחיר סביר. אז מה כבר ישנו עוד שלושה מיליארד שקל?
ומה באמת השתנה בעשר השנים האחרונות במאזן הכוחות בין ישראל לאיראן? האיראנים התחפרו מתחת לקרקע, בנו מערכות הגנת נ"מ הרבה יותר צפופות ונמצאים בכוננות גבוהה. צה"ל רכש עוד 24 מטוסי חמקן אף־35. כך שהצבא יוכל להטיל עוד 62 טונות של פצצות במכת הפתיחה על מתקני הגרעין. נרכשו מאז גם כלי טיס לא מאוישים ויכולות ארוכות טווח מסווגות אבל לא חל שינוי דרמטי במאזן הכוחות לטובת ישראל. אילו יכול היה הרמטכ"ל לבשר בנאומו שצה"ל רכש סוף־סוף עוד מתדלקים אוויריים מתקדמים - שממשל טראמפ כבר אישר לו - המאפשרים רציפות בפעילות ושהייה ממושכת בטווחים ארוכים, האיראנים היו לוקחים את איום התקיפה הישראלי קצת יותר ברצינות.
על קצות האצבעות
זה לא רק עניין של נאום בעיתוי לא מוצלח ערב בחירות. יצא שהרמטכ"ל נכנס לוואקום של שיתוק, שבו אין מדיניות ישראלית מתואמת מול הממשל האמריקאי בסוגיית הגרעין האיראני. גנץ ונתניהו מנהלים דיאלוג סביר בכל מה שנוגע להמלצות הצבא על תקיפות נגד יעדים איראניים בסוריה, אבל כאן זה נגמר. חוץ מזה, אין ביניהם שום שיג ושיח בתחומי הביטחון הלאומי. לא תקציב, לא רכש, לא בניין כוח אדם, לא קיצור שירות - כלום. הם מאשרים מבצעים וזהו. זוהי אנרכיה. אין כאן היררכיה. לא פלא שהרמטכ"ל מוצא את עצמו מתבטא בנושא שיש לו השלכות מדיניות מרחיקות לכת ביחסים שלנו עם הממשל החדש בארה"ב.
מערכת הביטחון היא בעצם העוגן הבטוח ביחסי ישראל־ארה"ב, גם כשהספינה מיטלטלת בסערות של מחלוקות מדיניות. אבל גם העוגן הזה עלול להיחלש. ב־22 לאוקטובר חתמו שר הביטחון גנץ ושר ההגנה לשעבר אספר, על מסמך רשמי המפרט את מנגנון הבטחת היתרון היחסי לישראל. המסמך נכתב בעקבות ההסכמה הישראלית למכירות נשק מתקדם למדינות המפרץ ולסעודיה והיה אמור לחצות ממשלים. עכשיו, אחרי ששלשום פורסם לפתע שממשל ביידן שוקל מחדש את עסקת האף־35 לאמירויות, צריכה ישראל להלך על קצות האצבעות כדי שלא תמצא את עצמה מאבדת נתחים מהתחייבויות שניתנו לה בעקבות עסקת המכירה הזו. יתרה מזאת, הקפאת העסקה עם אבו־דאבי, מעמידה במבחן את עוצמת "הסכמי אברהם" שנחתמו עם האמירויות.
מתברר שהממשל האמריקאי מגיע עם אג'נדה שמטרתה "לתקן את הטעויות" שעשה טראמפ ברחבי הגלובוס. זה נכון ליחסים עם רוסיה, טורקיה, סעודיה והפלסטינים. ממשלת ישראל תצטרך להתאים את עצמה ולשמר בכל מחיר את העוגן של הקשרים הביטחוניים.
במקביל לפורומים קבועים של משרד הביטחון והפנטגון בתחומים של מדיניות ביטחון, רכש, שיתופי פעולה אסטרטגיים, יש בין שני הצבאות פורום קבוע שנקרא ICE - ראשי התיבות של ישראל, סנטקום (פיקוד המרכז) ויוקום (פיקוד אירופה). זהו פורום צבאי מבצעי בין בנות ברית. פה אין אלטרואיזם. אף אחד לא עושה טובה לאף אחד. יש כאן שיתופי פעולה לא רק בחילופי מודיעין אלא תיאומים של פעילות משותפת. צה"ל והפיקוד האירופי למשל תורמים לזה בתחום ההגנה נגד טילים בליסטיים. פיקוד המרכז האמריקאי וצה"ל מתואמים בפעילות הצבאית במזרח התיכון הרחב. הרמטכ"ל הוא ליבת הסיפור הזה. חס וחלילה אם שמו או אמירותיו ישורבבו למשקעים או למהמורות צפויות ביחסי ממשל ביידן וממשלת ישראל.