אנחנו, שק האגרוף שלכם

None

נעים מאוד, אריה ארליך, 33, איש תקשורת. נמנה עם אוכלוסייה שמהווה 12 אחוז ממדינת ישראל. להלן: "החרדים". אם אתם צורכים תקשורת ישראלית או רואים שלטי בחירות - בטוח נתקלתם בנו לאחרונה. הזרקור התקשורתי לא יורד מאיתנו לרגע. נדמה שמדינת ישראל מצאה לה אויב חדש: הרב קנייבסקי.

 

היו אצלנו רגעים ציבוריים הירואיים של שמירת התקנות למרות הקושי והצפיפות. מנייני המרפסות בקיץ (חוויה שלא אשכח כל חיי), ההתרגשות של בני־ברק מחבקת את חיילי פיקוד העורף בסגר שהוטל עליה, חתונות הקורונה העלובות בהשתתפות מניין וחצי, והילדים שיושבים כל יום עם טלפונים כשרים בחדרי המדרגות של בני־ברק וירושלים, צמודים ללימודים במרחב הקולי של החיידר.

 

ויש גם רגעים מביכים, שגורמים לי להתכווץ במבוכה. לא מעט רגעים כאלה. יותר מדי רגעים כאלה. התמונות מההלוויה אתמול הכאיבו לי מאוד. לדעתי, לא כך מצופה מיהודים שאמונים על "ונשמרתם לנפשותיכם". קדושת החיים גוברת על כבוד הנפטר. לכן, כמו מאות אלפי חרדים — גם אני נמנעתי מלהשתתף בהלוויה, ואני מתפלל שלא ייגרמו נזקים כתוצאה ממנה. אבל כולנו קיבלנו אתמול שיעור חשוב בדמוקרטיה: דין אחד למפגינים, ולמלוויו של רב גדול בישראל לדרכו האחרונה.

 

בעולם החרדי, הרב משולם־דוד סולובייצ'יק זצ"ל היה מיתוס כמעט אגדי. כמעט בלתי אפשרי להסביר לצופה מבחוץ איזה מקום תופסת הלוויה של רב גדול בישראל בעולמו של צעיר חרדי ממוצע. לגודל הצער, קיומה של ההלוויה בדיוק בימי הסגר יצר התנגשות כמעט בלתי נמנעת בין כללי הזהירות החיוניים לבין האתוס החרדי העתיק של "כבוד גדול עשו לו במותו".

 

יותר חרדים מאלו שהשתתפו בהלוויה היו רוצים להשתתף, אך נמנעו מכך בהתאם לחוק. קל לשער שאילו ההלוויה הייתה נערכת בימים כתיקונם - היא הייתה גדולה פי חמישה במספר משתתפיה. ועדיין, כמה אלפי חרדים הכריזו אתמול: במדינה שבה חופש ההפגנה הוא קדוש - גם חופש הדת הוא קדוש. אם מותר להמונים להתכנס בכל שבוע כדבוקה ענקית ומיוזעת כדי לשרוק ולצעוק לבנימין נתניהו "לך" - מותר גם להמונים ללוות בדומייה רב זקן ונערץ בדרכו האחרונה. זוהי אותה ירושלים, אותו אוויר פתוח, אותם נתונים אפידמיולוגיים.

 

× × ×

 

החרדים, כמו כל פלח אוכלוסייה, עשויים גוונים־גוונים: יש כבדי ראש, יש קלי דעת; יש רציניים ויש "קלילים". אנשים עם אחריות ואנשים עם קצת פחות, למרבה הצער. לזה צריך להוסיף המון־המון תנאים אובייקטיביים ונסיבות ייחודיות - שהופכים את השמירה על ההנחיות במגזר עם המשפחות הגדולות, המגורים הצפופים והאופי הקהילתי - לאתגר קשה הרבה יותר.

 

החרדים בקורונה הפכו לספורט לאומי: בהובלת כמה צלמים חובבים ו/או אובססיביים, שכבר שנה שלמה שהם נוטשים כל עיסוק אחר ורצים מחיידר לטיש ומחופה לזיץ - כל הפרה חרדית מגיעה לפרונט התקשורתי ומייצרת תעשיית גינויים שלא נגמרת. עשרה חרדים מכונסים = שבעה מיליון צופים נרגזים. סיקור־היתר האובססיבי הזה עומד ביחס הפוך להפרות יומיומיות בכל מגזר אחר. הפרה חרדית תפתח מהדורה - הפרה חילונית בקושי תופיע כאייטם שולי. שום גינוי, שום זעזוע, שום צקצוקי לשון. רק החרדים, רק הם מעניינים.

 

אחת הסיבות העיקריות לתופעה היא העובדה שאנו נמצאים במערכת בחירות. בבחירות, כידוע, עושים פוליטיקה משנאה. זה עובד לא רע. לשנוא חרדים זו שנאה "טהורה", עם מצפון נקי: אין בה עירוב של גזענות אפלה ושנאת הזר. הרי החרדים מייצגים את כל הגזעים. הם רק שונים בלבוש ובתרבות. אז לגיטימי לשנוא אותם. זו אפילו מצווה. הרי הם לא נזהרים בקורונה.

 

וצריך להודות ביושר: אנחנו מספקים גם לא מעט סיבות לשנאה הזו, לא תמיד בחוכמה יתרה.

 

אבל הבעיה היא שחיי אדם הם הדבר האחרון שמעניין את אלה שמובילים את הקמפיין הזה. התרבות התקשורתית שהשתלטה כאן עשויה מאפס אחוזי דאגה וממאה אחוזי כמיהה לרייטינג. החרדים הם שק האגרוף הכי זמין ונוח. קל לחבוט בהם, מוגלת השנאה כלפיהם קיימת וקלה מאוד ללחיצה. התקשורת צריכה שעיר לעזאזל, ועכשיו התור שלנו לחטוף. לא משנה מה נטען, כמה נסביר שזה לא ממש כפי שזה מוצג, כמה נוכיח שרוב הציבור החרדי שומר למרות המחירים הקשים - תמיד התמונות מחסידות קצה בבני־ברק או קהילת קיצון בירושלים יגנבו את הפוקוס ויציגו את כל המגזר כאחראי ישיר על יבוא הקורונה. כל חרדי הוא הסיני עם העטלף. לא רוצה לומר לכם מה זה מזכיר.

 

אנחנו על המנגל, ושום דבר לא יוריד אותנו ממנו.

 

הכותב הוא עורך המגזין בעיתון "משפחה"