פרש בודד
27 שנים אחרי מותו כונסו סוף־סוף כל שיריו המשוכללים של ט. כרמי17
ט. כרמי: כל השירים // מקום לשירה - 944 עמ' בשני כרכים
הספרים של ט. כרמי באתר "עברית"
סוף־סוף, כ־27 שנים לאחר מותו, רואה אור מהדורת 'כל השירים' של ט. כרמי, בשני כרכים עבים שמכילים קרוב לאלף עמודים. אפשר לשאול למה חלף זמן רב כל כך ממות המשורר ועד לכינוס שיריו, וייתכן שהתשובה קשורה לכך שכרמי היה "פרש בודד בשדה השירה העברית", כמו שמתאר אותו הסופר והמוזיקאי יובל יבנה, עורך שני הכרכים שגם הוסיף להם הקדמה מצוינת. מדבריו נרמז שכרמי היה בודד עד כדי כך שבדורו שלו לא היה מי שייאבק למען זכרו, עד שקם לו דור חדש של אוהבים, כמו יבנה עצמו.
נדמה לי שיש אמת בדימוי הפרש הבודד, אבל חשוב להעיר ששירתו של כרמי מעולם לא נדחקה לשוליים, לא בחייו ולא לאחר מותו, שכן לצד ההכרה בו כמתרגם מוכשר וכמחברו של 'שמוליקיפוד' הנפלא (יחד עם רעייתו הראשונה, הציירת שושנה היימן), מעולם לא חסרו לו אוהבים גם בזכות שירתו המשוכללת, המעודנת־אפלה, שמשכה לא מעט לבבות במשחקי המסכות המסוגננים שלה, ושעליה אף זכה בפרסים רבים – מפרס שלונסקי וברנר ונוימן וקובנר ועד פרס ביאליק.
הכרך הראשון כולל את שירתו המוקדמת של כרמי, משנות ה־50 וה־60, שנכתבה בהשפעת שירתם של אלתרמן ורטוש. ברור שאפשר למצוא בכרך הזה גם לא מעט שירים טובים, לפעמים נפלאים ממש, ובכל זאת קשה שלא לחוש שברובם יש משהו מאולץ ומאומץ במקצת, אולי אפילו מעמיד פנים. כרמי היה תמיד רב־אומן של שירה, ושליטתו בטכניקות הכתיבה הווירטואוזיות של אלתרמן ורטוש הייתה מושלמת, אבל דומה שסגנון הכתיבה המתלהם שלהם לא לגמרי התאים לאישיותו ולמקורות ההשראה שלו, שהיו יהודיים־מסורתיים ואנגלוסקסיים. כרמי, שנולד ב־1925 בניו־יורק למשפחה דתית דוברת עברית, הגיע ארצה ב־1947, היישר למלחמת השחרור, ואפשר להניח שהניסיון לכתוב בסגנון הנמלץ והכוחני שהיה מקובל על משוררי ארץ ישראל של הזמן ההוא שיקף בין השאר את מאמציו להשתלב ללא סייג בתרבות הארצישראלית. זה לא לגמרי עבד, כמובן.
הכרך השני הרבה יותר מעניין, בעיקר בזכות שינוי דרסטי שהתרחש בשירתו סביב 1970: כרמי נטש את המקצבים האקסטטיים של רטוש ואלתרמן, ויתר על לשונם הנמלצת לטובת עברית יותר נגישה וצלולה, וגייס לטובתו נימה חדשה – קלה יותר, משועשעת לפעמים, כמעט אירונית. החיבה למחוות מלאכותיות לא נעלמה, אבל חדלה לבטא כמיהה להשתלבות מוחלטת במרחב ונעשתה יותר מודעת לעצמה, משחקית ונונשלנטית, כמו בתיאטרון טוב, וליתר דיוק: כמו במסורת הארוכה של שירת האהבה הגברית. ואולי לשם יש לכוון את דימוי הפרש הבודד – לדמות האביר של שלהי ימי הביניים ולמחוות האהבה הסבוכות והטווסיות שלו, שמתיימרות לגשר בין אהבה רוחנית, דתית במקורה, לאהבה בשר ודם.
אלא שכרמי לא היה אביר ימי־ביניימי אלא משורר ישראלי, ומשהו בפער בין הבטחותיה השמימיות של שירת האהבה לממשותה הארצית לא חדל לייסר אותו. שירתו מוקדשת לפער הזה – הן לכישלונו הגורלי של האוהב לקיים את הבטחותיו, והן לאלימות הכרוכה במאמציו להסוות את כישלונו. מדובר בכישלון כל כך חרוץ, ובאלימות כל כך גלויה, עד שאין ברירה אלא להסתייג מהעמדה המקובלת הרואה בכרמי משורר אהבה. להפך, הרבה יותר מדויק לראות בו משורר שהצטיין בכתיבת שירי אי־אהבה: כאלה שמזהים בכל התאהבות את הפרידה הצפויה, בכל כמיהה לקרבה את אימת הזרות, ובכל תשוקה את הטראומה שמגדירה אותה ואת האלימות שאליה היא מוליכה. ואולי בדיוק בכך ניכרת גדולתו כמשורר – בכישרונו להעמיד את אי־האהבה בלב שירתו בלי שהדבר ייוודע אפילו לאוהביה המושבעים ביותר. •
כָּל חַיַּי
כָּל חַיַּי אֲנִי מַנִּיחַ מַלְכּוֹדוֹת בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים,
בְּחַדְרֵי בֵּיתִי, בַּאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת – שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אֶרְאֵן.
לְעִתִּים אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת זַעֲקוֹת הַכְּאֵב שֶׁל חֲבֵרַי,
שֶׁל אִשְׁתִּי וּבְנִי, שֶׁל אוֹיְבִים קְרוֹבִים וִידִידִים רְחוֹקִים –
שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אַכִּירֵם. אִלּוּ יָדְעוּ כִּי רַק אֶת צִלִּי שֶׁלִּי אֲנִי צָד,
אוּלַי לֹא הָיוּ נוֹטְרִים לִי אֵיבָה, וְאוּלַי לֹא הָיוּ צוֹעֲקִים.