בני הזוג לשעבר הם חרדים ילידי ארה"ב והאב עלה לארץ לפני כעשור. במסגרת אחד מביקוריה בישראל הכירה אותו האם בשידוך והם נישאו לאחר תקופת היכרות קצרה. כשנה לאחר מכן נולד בנם.
מערכת היחסים בין בני הזוג התערערה כבר עם תחילת הנישואין, וכשהילד היה בן חודשיים האם לקחה אותו ועזבה את הבית. היא עברה לגור עם הוריה שהגיעו לארץ על מנת לסייע לה ושם היא נמצאת עד היום. לפני כשנתיים היא הגישה תביעת משמורת וביקשה להגר עם בנה לארה"ב. היא סיפרה שכבר אחרי החתונה נהג בעלה באלימות מילולית, הפר את פרטיותה, הגביל את חירותה והתעלם מצרכיה ומצורכי הבית. לדבריה, לאחר הלידה החריפה התנהגותו האובססיבית של האב והוא התנהג כלפי הילד בצורה המסכנת את חייו.
היא הדגישה כי מצבה בארץ קשה: היא לא הסתגלה לחיים כאן, לא מצאה עבודה ונתמכת לחלוטין על ידי הוריה. לעומת זאת, בארה"ב צפויה לה תמיכה רחבה, חברתית, כלכלית ומשפחתית, והיא תוכל לשקם את חייה ולדאוג לילד בצורה טובה יותר.
האב טען מנגד כי בני הזוג החליטו לקבוע את חייהם בישראל והאם דווקא השתלבה יפה בחיי הקהילה. לטענתו, האם לא קיימה את חובותיו הבסיסיות כרעיה, סבלה מדיכאון לאחר הלידה והוא זה שנאלץ לטפל במשק הבית, דאג לתמוך בה בגידול בנם. הוא הוסיף כי האם אינה מסוגלת לגדל את הילד והוא חושש לחיי בנו.
הבעל הכחיש את טענות האלימות וטען כי האם השפילה ורמסה את כבודו ושהיא מחבלת באופן קבוע בהסדרי השהות. הוא הדגיש כי מעבר הילד לארה"ב יפגע קשות בקשר העמוק ביניהם ויוביל לנתק מוחלט.
אבל השופטת אביבית נחמיאס ציינה כי המומחים שמונו בתיק היו תמימי דעים שלאם יש מסוגלות הורית תקינה בעוד לאב אין יכולת לדאוג לעצמו ולילד לאורך זמן והוא זקוק להדרכה אינטנסיבית. בין היתר עלה מחומר הראיות כי האב מתקשה להבין את צרכי הקטין ושם את צרכיו בעדיפות ראשונה.
בנוסף התרשמה השופטת כי הותרת האם בישראל תגרום לה למצוקה נפשית קשה. "רווחתו של הקטין ורווחתה של אמו – חד הם", כתבה בהקשר זה. היא הוסיפה שאין קושי בהמשך ניהול קשר בין הקטין ואביו במפגשים בארץ או בארה"ב ובאופן שוטף באמצעים טכנולוגיים.
השופטת סיכמה כי שוכנעה שהרע במיעוטו הוא לאשר את ההגירה של הקטין עם האם לארה"ב וכך היא הורתה, בכפוף להפקדת ערבות של 100 אלף שקל על ידי האם להבטחת המשך הקשר עם האב.