בתביעה המקורית שהוגשה לקצין התגמולים באגף השיקום של משרד הביטחון ב-2003 הוא טען כי במהלך אחד מימי המבצע נפל מעוצמת רעש של ירי פתאומי שביצע אחד המ"כים שעמד לידו. מיד לאחר מכן החל לסבול משריקה חזקה באוזן שמאל ומירידה חדה בשמיעה.
אלא שהוועדות הרפואיות של קצין התגמולים קבעו שאין לו נכות משום שטיב הפגיעה אינו עומד בתנאי תקנת הנכים העוסקת בליקויי שמיעה, ועל כן גם תביעתו וגם ערעור שהגיש עליה לוועדת הערעורים נדחו. לפני כשנתיים וחצי הגיש המערער תביעה נוספת אבל גם היא נדחתה משום שלטענת קצין התגמולים ערכי השמיעה שנמצאו בבדיקה שנערכה לו לא עומדים בתנאי הסף להכרת נכות לפי התקנה. לפיכך תביעתו נדחתה וכך גם ערעור שהגיש עליה לוועדת הערעורים.
בערעור שהגיש לאחר מכן למחוזי טען החייל כי ועדת הערעורים פירשה את התקנה בצורה שגויה, והיה עליה להעניק לו נכות מאחר שהוא סובל מירידה בשמיעה של מעל 25 דציבלים בתדרי צלילים גבוהים של 4,000 הרץ באוזן בשמאל.
קצין התגמולים טען מנגד שהתנאים להענקת נכות הם קיומו של ליקוי שמיעה בצלילים גבוהים של 3,000 ו-4,000 הרץ ביחד, בנוסף לליקוי שמיעה בצלילים הנמוכים. מאחר שהמערער לא סובל מליקוי בצלילים הנמוכים ובערכי 3,000 הרץ הרי שהוא לא עומד בתנאים.
השופטת שלומית יעקובוביץ הסכימה עם הפרשנות הזאת אבל נותרה בדעת מיעוט שכן סגנית הנשיא יהודית שבח והשופט יונה אטדגי לא קיבלו את עמדתו של קצין התגמולים.
השופטים לא סברו שהתקנה מחייבת שהליקוי יהיה גם בצלילים גבוהים וגם בנמוכים. לדברי השופט אטדגי, התפיסה שלפיה מדובר בשני ליקויים מצטברים לא מתיישבת עם העובדה שהנוסח הקודם של התקנה לא חייב זאת, שכן לא הגיוני שתיקון התקנה הוביל להרעה במצבם של הנכים לפי חוק התגמולים.
בנוסף, בתקנות הביטוח הלאומי מופיע נוסח זהה לזה של התקנה הקודמת ולא ייתכן שחוק הנכים מפלה לרעה נכי צה"ל לעומת נפגעי עבודה. מלבד זאת, לפי הפסיקה כשמדובר בתביעה מכוח חוק הנכים יש להעדיף תמיד פרשנות שמיטיבה עם הנכה.
עוד קבע השופט כי ליקוי השמיעה לא אמור להיות גם בתדרי 3000 הרץ וגם בתדרי 4000 הרץ מאחר שבתקנה נכתבה המילה "תחום". מכאן, שכל ליקוי שבתחום שנע בין 3,000 לבין 4,000 הרץ עונה על התנאי.
לפיכך הערעור התקבל ונקבע כי הליקוי באוזן שמאל של המערער נחשב לנכות לפי תקנות הנכים. לא נפסקו הוצאות.