מדור הביקורות: הסרט, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות בסוף השבוע

None

"עוזרת אישית", הסרט הראשון שעלה לבתי הקולנוע שנפתחו, ומתאר יממה בחייה של עובדת זוטרה במשרד של בוס מתעלל ומטריד מינית כמו הארווי ויינשטין, הוא קולנוע חזק, חכם ופשוט מצוין. לא להחמיץ | בנימין טוביאס | 5 כוכבים

 

על מה אתם חושבים כשאומרים לכם "הוליווד" או אפילו סתם "תעשיית הסרטים"? שטיחים אדומים, אוסקרים, קוקטיילים בקאן, אפקטים מפוארים, במאי מלא חזון שמצלם סרט עם כוכבים יפי תואר במדבר או בקנדה או באי טרופי. קחו את כל התחושות האלה, האגדות האלה, הזוהר הזה - ותהפכו אותם. "עוזרת אישית", הסרט החדש והנפלא שעלה כאן בבתי הקולנוע הספורים שכבר פתוחים (כן, כן, חפשו אותו בסינמטקים וברשת "מובילנד"), מציג את תמונת המראה הכי פחות מחמיאה, הכי פחות זוהרת, הכי אפורה שאפשר לדמיין על תעשיית הסרטים.

הוא מתאר יום בחייה של עובדת זוטרה (ג'וליה גארנר הנהדרת מ"אוזארק") במשרד של מפיק קולנוע מפורסם ממנהטן. הארווי ויינשטין? ברור. רק שהוא לא נראה כל הסרט (רק קולו המאיים נשמע מדי פעם בטלפון) וגם שמו לא נאמר, או אף שם מהסרטים שהוא הפיק. איך נראית שגרת יומה? סיוט עלי אדמות. היא בתחתית שרשרת המזון של המשרד. קמה ב-4 בבוקר, מדליקה את האורות, מנקה את המשרד מהזבל שלו, מוצאת עגיל של מישהי על השטיח, מביאה לכולם סנדוויצי'ם, מחלקת דוחות הכנסה על מצב הקופות בחו"ל, רואה בחורות נכנסות ויוצאות מהמשרד שלו, שומעת בדיחות על מה שהולך שם.

בקיצור, מלהיב כמו משרד רואי חשבון, בתוספת ארומה דוחה של הטרדות מיניות בכל מקום. והגיבורה שלנו היא אפילו לא קורבן ההטרדות, רק עדה שקטה שסובלת מ"סתם" התעללות והתעמרות יומיומית במקום העבודה. מדי פעם מישהו זורק שורה על קאן או לונדון, אבל ברור שהיא לעולם לא תבקר שם. וכשהיא מנסה להרים את הראש, מהר מאוד מחזירים אותה למקום.

כמו שאפשר להבין, "עוזרת אישית" הוא סרט שלא מציג רק את תעשיית הקולנוע כהפוכה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים (או חושבים שאנחנו מכירים), אלא עושה גם הכל הפוך בשפה הקולנועית שלו: במקום https://www.youtube.com/watch?v=6cLf0i-kYioעלילה זורמת, סצינות ארוכות של הגיבורה בשגרת יומה. במקום דרמה הירואית, מציאות יומיומית מדכאת. זו דרכה של הבמאית קיטי גרין - בסרט הבכורה שלה שעשה חיל בסאנדאנס, עלה לאקרנים בארה"ב רגע לפני הקורונה ועכשיו הוא כאן - גם למרוד במוסכמות שאנו כה מצפים לראות בכל סרט. היה אפשר לדמיין שהסרט האמריקאי הראשון שמתאר בצורה כזו או אחרת את פרשת הארווי ויינשטין, יתפוצץ מצהוב, משמות מפורסמים, מאנקדוטות משעשעות ובסוף ידביק איזה סוף טוב וישים בפרונט איזו גיבורת משנה של הסיפור שהתנהגה ממש בסדר. את כל זה אין ב"עוזרת אישית".

מה שיש זה קולנוע מצויין, חכם, מדוייק ובסוף גם מאוד מרגש בעיני. "עוזרת אישית" הוא פשוט סרט פנטסטי, שתוקף את סוגיית המי-טו בדרך הכי מבריקה ולא צפויה, ולכן הוא גם אחד מסרטי השנה. גרין מתגלה בסרטה הראשון כבמאית ממושמעת ומעמיקה, וגם כתלמידה נאמנה של יוצרת קולנוע דגולה אחרת, שנטל אקרמן הבלגית שסרטה המיתולוגי "ז'אן דילמן" - על שגרת חייה של זונה בבריסל, בלי רגע אחד של דרמה צעקנית - הוא סוג של אורים ותומים לקולנוע ארט-האוס מהסוג הזה. אבל שיהיה ברור, לכל מי שחושש מ"סרטים כבדים": בניגוד ל"ז'אן דילמן", הסרט הנוכחי קצר, ממוקד ורזה. הוא מתאר שגרה אך לרגע לא משעמם. הוא מתאר גיבורה פאסיבית למדי וקורבן, אבל הלב יוצא אליה - ולכן בסוף הסרט גם מאוד מרגש.

את הקרדיט לחלק האחרון - רגש - אפשר לתת גם במאת האחוזים לשחקנית הראשית גארנר. השחקנית החצי-ישראלית (הידעתם?) והמוכשרת כשד, כבר כמה שנים מסומנת בארה"ב כבשורה הגדולה של מה שנותר מהקולנוע העצמאי האמריקאי. "עוזרת אישית" לגמרי מצדיק את הדיבור הזה. בקיצור, לא להחמיץ.

 

 טריילר

https://www.youtube.com/watch?v=6cLf0i-kYio

 

 

בקובץ הנובלות החדש "גבר נכנס בפרדס", מוצא אשכול נבו בעדינות ורגישות את הסדקים הדקים בבורגנות הישראלית השבעה, וחושף את פרצופה האמיתי | רן בן-נון | 4 כוכבים

 

עומרי בן ה-39 נוסע לטיול אחרי גירושין בדרום אמריקה ובלה פאס, הוא פוגש את מור היפה ורונן השתקן, בטיול אחרי אירוסין. זמן לא רב לאחר מכן רונן מוצא את מותו בדרך המוות המסוכנת בבוליביה, ואת הסיפור מספר לנו עומרי כאילו נחקר תחת אזהרה – כי זה המשותף בין גיבורי "גבר נכנס בפרדס", קובץ הנובלות החדש והאפלולי להפתיע של אשכול נבו חביב הקהל (בהוצאת כנרת).

"דרך המוות" הוא נובלה מותחת להדהים שנקראת בחטף. נבו, שמבין את הישראליות טוב יותר מרוב הישראלים, עושה בה הפעם שימוש מתוחכם ומרושע במיוחד. יש כאן שקיעות בחוף אכזיב, תלתלים רכים ושירים של כנסיית השכל, אבל מתחת לפני השטח נע זרם מעמקים חורש רוע. האנשים החמודים והיפים האלה, הצעירה המתוקה והמוזיקאי הרגיש, אינם מה שהם נראים, הם מסתירים מאיתנו משהו מחריד שהם לא רוצים לספר, ונבו יוציא את זה מהם לאט לאט, עם תפניות מבריקות בעלילה ופערים מדודים בין מה שאדם חושב למה שהוא אומר. המתיקות היא מעטה דקיק, שמתחתיו עלולה להסתתר מפלצת.

בנובלה השנייה והפחות מרשימה בקובץ, "היסטוריה משפחתית", ד"ר אשר קארו, אלמן בן 68, חושק במתמחה הצעירה, המבריקה והיפה שלו, ליאת, וכצפוי מסתבך קשות. אבל אז מגיעה נובלת הנושא, שהיא גם המוצלחת מכולן, המספרת על חלי, שבעלה עופר אכן נכנס בפרדס – אך לא יצא ממנו.

חלי ועופר היו מופת של אושר בנוסח מעמד הביניים, עם מקצועות טובים וילדים מוצלחים, אבל אט אט מתגלים סביבם מעגלים של אפלה, כמו אדוות שאחרי נפילת אבן לאגם. עופר היה דתל"ש שסייע לחוזרים בשאלה והתמודד עם מחלה אוטואימונית נדירה; חלי היא אישה מרשימה, קשוחה וספורטיבית, אבל האם היא מסתירה מאיתנו עוד דברים מלבד המאהב שלה?

נבו מוצא בעדינות ורגישות את הסדקים הדקים בבורגנות הישראלית השבעה, והם הופכים לשבר הנפער לתהום, שאין ממנה חזרה. "גבר נכנס בפרדס" מרגיש כאילו נמאס לו להיות סופר-מאמי רגיש ואמפאתי, וכעת הוא מרשה לעצמו לבעוט ולחשוף את פרצופנו האמיתי. ספוילר: זה חתיכת פרצוף מכוער.

 

https://www.e-vrit.co.il/Product/21052/%D7%92%D7%91%D7%A8_%D7%A0%D7%9B%D7%A0%D7%A1_%D7%91%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%A1

 

  

"האזנה מודרכת" עם עומר גפן מגלגלצ לוקחת אותנו למסע בעקבות להיטים גדולים מהעבר אבל לא בטוח שהמאזינים מצליחים לעמוד בקצב. ובכל זאת למדנו משהו על "גשם סגול" | אסף יערי | 3 כוכבים

 

חלומו של כל יוצר תיעודי חובב מוזיקה הוא לשבת עם אחד מאליליו באולפן ההקלטות בזמן שהוא מעצב את יצירת המופת הבאה שלו. אבל זה כמעט לא קורה, אז בדרך כלל מסתפקים בשחזור רגעי הפלא האלה במבט לאחור, כמו ב"שיר אחד" המצוין.

כשמדובר ביוצר זר, כוכב על בלתי נגיש, או למרבה הצער אחד שכבר הלך לעולמו, נאלצים להסתפק בשחזור או סיפור יצירתו של שיר אגדי או להיט היסטורי.

זה פחות או יותר מה שמנסה לעשות שדר גלגלצ עומר גפן בפינה הרדיופונית שלו "האזנה מודרכת" שמופצת גם כפודקאסט עצמאי.

הרעיון מבורך: במקום להסתפק בהאזנה חוזרת ללהיטים אפשר להרחיב קצת על הסיפור שמאחוריהם, להסביר את הסולו המופלא בשיר אחד או את המילה הלא מובנת בשיר אחר.

5 שנים למותו של פרינס הקדיש גפן את הפינה שלו לבלדת הרוק "PURPLE RAIN". גפן ליקט מידע, אסף הקלטות רלוונטיות, ומתחיל לספר. ברגע הראשון נדמה שנפלנו על מבזק חדשות: הקצב גלצניקי, מהיר עד שקשה לעקוב אחרי העלילה. למרות שהשיר נכתב ובוצע לראשונה לפני שרוב מאזיני הפודקאסט נולדו אין מסגור ורקע שיעזרו לנו למצוא את מקומנו בעלילה.

הסיפור עצמו מעניין, אבל עמוס בהמון פרטים ושמות שנבלעים בבליל המידע. גרעין העלילה הוא שהשיר המופלא והייחודי נכתב עבור סרט באותו שם שהגה ויזם פרינס בעצמו, ושהוא נוגן לראשונה בהופעה חיה מפתיעה ובלתי צפויה – וזה גם הביצוע שהפך ללהיט המוכר כל כך.

טוב לקצר בפודקאסטים, אבל לספר את כל הסיפור הזה ועוד הרבה פרטים נוספים ב-11 הדקות הראשונות של הפודקאסט זה קצת למיטיבי לכת, שלא לומר יוצאי סיירת.

ההנחה צריכה להיות שהאזנה לפודקאסט היא פעילות שמלווה הליכה, המתנה בתור, נסיעה, נהיגה, ריצה או אימון כושר. לא כל הקשב מופנה לזרם המילים השוטף.

ומעבר לריבוי הפרטים, התחושה היא שהקהל המתאים צריך להיות בעל ידע מוזיקלי יותר מבסיסי, והיכרות עם מונחים מעולם ההקלטות. אין ספק לגפן ידע רב ואהבה גדולה לתחום – הוא רק צריך לתווך בצורה קצת יותר רכה ומדודה לקהל הרחב.

 

לפרקים של הפודקאסט אפשר להאזין בכל אפליקציות הפודקאסט וגם באתר

 

https://glz.co.il/%D7%92%D7%9C%D7%92%D7%9C%D7%A6/%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A0%D7%94-%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%AA

 

 

לפרק על PURPLE RAIN

 

https://glz.co.il/%D7%92%D7%9C%D7%92%D7%9C%D7%A6/%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A0%D7%94-%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%AA/purple-rain-prince-%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A0%D7%94-%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%AA

 

 

חוה אלברשטיין ממשיכה באלבומה החדש את המגמה המבורכת שלה מהשנים האחרונות – לשתף פעולה עם מוזיקאים שהיו יכולים להיות ילדיה | אמיר שוורץ | 4 כוכבים

 

חוה אלברשטיין הוציאה יותר אלבומים מכל זמר או זמרת – עבר, הווה וכנראה שגם עתיד – כאן. בעשור הקודם, שבו היא הורידה קצב ושיחררה "רק" חמישה אלבומים (אחד מהם בהופעה עם שלומי שבן), היא הדגימה לאורך לא מעט רגעים בהם כיצד אמן ותיק יכול (וצריך) להתחדש מבלי לשבור את הכלים. זה לא עניין של מה בכך. לא מעט זמרים וזמרות פה, שניסו לעשות מהלכים דומים בקריירה המאוחרת שלהם, הלכו לאיבוד בדרך וחטפו פעמיים. לא רק שהם הפסידו את הקהל הוותיק שלהם, הם גם לא הרוויחו חדש תחתיו.

החיבור של אלברשטיין למוזיקאים שיכולים היו להיות ילדיה, ובהם תמיר מוסקט, שלומי שבן וערן ויץ, הניב כבר לא מעט ניצוצות. עם הראשון היא הקליטה את אחד מהטובים שבאלבומיה המאוחרים ("ואיך אצלך"). עם השני היא חתומה על השיר הכי חשוב שיצא פה בעשור הקודם ("תרגיל בהתעוררות"). עם השלישי היא ממשיכה לעבוד באופן צמוד, והוא גם האיש שחתום על מרבית הלחנים ועל ההפקה המוזיקלית באלבום החדש והיפה שלה "ערב אחר".

בדומה לאלבום החדש והנהדר של שלום חנוך ("הרצל לילנבלום"), גם "ערב אחר" מציע אסופת שירים אינטימית ומהורהרת שמנוגנת נהדר עם נגיעות ג'אזיות רכות, ובתוספת של ארומה צרפתית דקיקה. לא מעט מהקרדיט מגיע לנגנים שהתאספו פה ובהם שלומי שבן עם הפסנתר ואבישי כהן עם החצוצרה.

אלברשטיין היא מגישת השירים הכי אינטליגנטית שיש לנו. בלי ננוגרם של קיטש או דרמה מיותרת, כשהשנים הוסיפו לה גם חוכמה של אחת שראתה כבר הכל, כמו למשל ב"זה לא חדש" בו היא שרה ללחן של אלון עדר (עוד צעיר!) "זה לא חדש את מגזימה/ אמרת אותו דבר ממש לפני שנה/ והנה את הנה אני/ לא יאומן מתי סוף סוף את תשתני"; ב"אהבה היא לא", שאותו גם הלחינה, ("את אל תכיני לו מנה ראשונה/ כי בסוף הוא ידרוש גם קינוח/ ואל תקני לו חולצה מכותנה לבנה/ הוא ידרוש צווארון מעומלן ומתוח"); וב"איפה כואב" ("איפה כואב איפה כואב/ בוא ונראה בוא תתקרב/ בוא נתערב בוא נברר/ למי יש צלקת גדולה יותר").

אחד מהרגעים הכי יפים פה הוא "היתה לה ארובה לבנה" שהלחינה למילים של חנוך לוין. אלברשטיין תמיד הצטיינה כשזה הגיע למחזאי המבריק והמנוח, ואלו הם גם פני הדברים בדואט המדוד הזה עם אבי קושניר שנשמע כתמונה מוזיקלית במחזה.

"ערב אחר" הוא אלבום יפה שיקסום לאלו שממשיכים לעקוב אחרי היצירה של אלברשטיין שמיטיבה להתחדש מבלי לאבד את הקיים. חבל שלפחות כרגע הוא קיים רק בשירותי הסטרימינג, שסביר להניח שרבים מאלו ששומעים את אלברשטיין – הוותיקה והמעודכנת כאחד - לא בדיוק מגיעים אליהם על בסיס יומי.

 

 

להאזנה לאלבום:

https://open.spotify.com/album/5h5gcK9WYrOF2jxwx7Z2FA?si=UVbF-3VjRqCfVp2yo7sx3Q