הקהל שהגיע בנובמבר 2017 להופעה של נעם רותם בספרייה העירונית של קריית־אונו לא ידע שהיא תיגמר בהודעת פרישה. אחרי הכל, זה לא ממש היה בתוכניות של האמן עצמו, אחרת אולי היה בוחר לוקיישן, ובכן, מעט שונה מהספרייה העירונית של קריית־אונו. אבל רותם הגיע לסופו של הסט, שהיה מוצלח לדבריו, והודיע לנוכחים שהחליט לקחת פסק זמן.
"בלי שתיכננתי את זה", הוא משחזר, "הנחתי את הגיטרה ואמרתי, 'זאת הייתה הופעה ממש טובה, זה זיכרון טוב. תודה רבה שחלקתם את זה איתי. ואני חושב שאני אפסיק קצת'. זאת הייתה הודעה הפרישה שלי לעצמי. חשבתי שיהיה מוזר לפרסם את זה בציבור. כי זה לא היה בתחושה של מרמור או כעס, או קושי. חשבתי אוקיי, עשיתי את זה הרבה זמן וזה היה נורא מספק ונורא כיף וראיתי וחוויתי והגשמתי, ואולי כדאי שאעשה קצת דברים אחרים, כי כרגע זה עושה לי קצת יותר רע מטוב".
ואז מה? אתה עושה את זה מאז התיכון.
"ניסיתי לעשות קצת דברים אחרים והייתי מאוד שלם עם הדבר הזה. אנשים שלא בתחום מחליפים קריירות, וזה נראה מקובל בימינו. זה היה נראה לי בסדר. ואז הגיעו החיים. והגיעו ימים יותר קשים".
למעשה, החיים והקושי היו שם הרבה קודם. ב־2014 רותם הוציא את אלבום הסולו הרביעי שלו, 'נשורת'. כהרגלו, זה היה מסע אמיץ של פרש נטול חרב, שמסתער בכל זאת על השדים שהקימו מאחז מפואר בתוכו. הוא צלל לילדותו המורכבת בקריית חיים, בן להורים גרושים בשכונה קשה. וגם ביחס למי שידוע ככותב חשוף, החיטוט בפצעים היה אגרסיבי. אולי אגרסיבי מדי.
"מצאתי את עצמי במשך הרבה מאוד זמן לא מצליח לעשות שום דבר", הוא מספר. "תחושת דכדוך וחוסר חשק. ישבתי שעות וימים במרפסת ועישנתי ושתיתי קפה. וניסיתי לקלף את הדבר הזה. אתה מקלף ומקלף עד שאתה מגיע לאפשרות הבלתי־סבירה והיא היחידה שנשארה, שזה כמו האקסיומה של חייך. ואז אתה מעמיק מבט, ומבין שזה כבר לא קורה. שהנהר כבר לא זורם שם".
בשיר 'השמיכה הלבנה', שפותח את האלבום החדש של רותם, 'מעגל האור' (שזמין לרכישה ולהאזנה), מתוארת סיטואציה שוברת לב, שיותר מרומזת מה רותם פתאום הבין. "לא התכוונתי לעזוב כשאת עוד ישנה/ כמעט נעלמת בתוך השמיכה הלבנה", הוא שר, "אם חייבים למות רק בשביל ששוב נוכל להיוולד/ הזמן שלנו עוד לא הגיע, אבל הוא מתקרב". בשורה אחרת רותם שואל, "כמה קפוא שם בחדר השינה?" ומיד מזנקת לראש השורה האלמותית, "למה חדר השינה כל כך קר?" מתוך Love Will Tear Us Apart, ההמנון של ג'וי דיוויז'ן. "האהבה שלנו מתפרקת", הוא שר ב'לא מחלימים מהפצע', "כל דבר בסוף מת/ גם אם היה בזה יופי/ והייתה בזה אמת".
"נסעתי למצפה רמון עם הרבה מחשבות שמנקרות בי", הוא נזכר. "ניסיתי לפענח למה אני כל כך כבוי. ואמרתי, טוב, אני אשב מול המכתש ואני אעשה על זה מדיטציה, למרות שאף פעם לא עשיתי מדיטציה. והלכתי, התיישבתי על הקצה, ועוד רגע אני מתעופף, לפחות בהרגשה. ופתאום היה לי חיווט אחר במוח. משהו מתוכי, שכבה ממני נפלה לתוך המכתש. וקמתי משם מישהו אחר. פתאום היה לי נורא בהיר. ובאתי עם זה לענת, מבוהל, וזה התבהר לכולם. ולא היה מה לעשות".
ענת הייתה אז אשתו של רותם. הם היו יחד קרוב לשני עשורים, במהלכם הביאו לעולם את בתם, עמליה, וגם התמודדו עם הסרטן שפקד את ענת. ב־2007 רותם תיעל את האירוע המטלטל ליצירה יוצאת דופן, האלבום 'עזרה בדרך', שנכנס לפנתיאון בזכות כוח החיים שפרץ מתוכו בכל הצורות: מפחד מוות ועד אהבה שלא תלויה בדבר. אבל עכשיו, רותם מסביר, לא היה מה להציל.
מתי בערך עזבת את הבית?
"לפני שלוש שנים, שנתיים וחצי. אף אחד לא רצה שזה יקרה. אף אחד לא נהנה מזה. זאת אחת הפרידות הקשות בחיים".
ולא היו סימנים מוקדמים?
"יש בי משהו קשיח. לוקח לי תהליך מאוד ארוך בשביל להבין משהו. התובנות הכי גדולות בחיים שלי, שהובילו לצעדים כאילו הכי משמעותיים, זה תמיד היה פתאום, טראח, המסך נופל".
ומה קורה כשהמסך נופל?
"זה תמיד נורא כואב, כי זה פתאום נקרע. כמו שתולשים לך פלסטר מכל הגוף. ואתה עומד עם עור חדש, חשוף לשמש, עם המליחות שבאוויר, וזה שורף. זה לא צעד שמישהו רוצה לעשות. הזוגיות שלנו הייתה חוט השדרה שלי וזה עדיין נורא קשה. האפשרות השנייה יותר גרועה. אנחנו משתנים, כל הזמן. לפעמים משתנים עם הסביבה הקרובה ולפעמים אחרת. ואין מה לעשות. וזה בסדר. קשה ועצוב אבל זה חלק מהפרידות בחיים".
"עכשיו אני מנסה לסדר את השירים שנעשה בהופעות", הוא אומר בחלק אחר של השיחה, "הסתכלתי על הרשימה וראיתי שכל השירים שלי, בעצם, כולם, הם שירי פרידה. רק שירי פרידה. עוד מקרח תשע (הלהקה שרותם הוביל בהצלחה בשנות ה־90). פרידה ממשהו: מרעיון, מאדם, מחוויה. אני תמיד נפרד. אני חושב שזה אולי המסע של חיי. לפענח את הדבר הזה של פרידה".
× × ×
הדרך לפיצוח, אם הוא בכלל אפשרי, עוברת בעוד אלבום נפלא, הראשון אחרי שבע שנות שתיקה. 'מעגל האור', תחת ההפקה המדויקת כרגיל של עובד אפרת, מחזק את מעמדו של רותם כאחד האמנים העמוקים בישראל, כותב שהוא גם כירורג וגם צייר אבסטרקט.
"מה שמאפשר לי לכתוב בכנות מסוימת זה המסך הדקיק והשקוף שמפריד ביני לבין השיר", הוא אומר. "מי שמכיר אותי יודע שהשירים שלי הם סך כל החיים שלי. אני משתמש בעצמי ובדברים שקרו, אבל לא בשביל לספר לך את הסיפור שלי. אני מאוד מקווה שאני משאיר מספיק מקום למצוא משהו מהסיפור שלך".
ובכל זאת, באחד השירים היפים באלבום, 'חלק קטן ממני', הוא מזכיר את בתו היחידה. "את לא לבד, עמליה", הוא שר. קשה לפספס את הנימה המחויכת כשהוא הוגה את שמה, רגע לפני שגבע אלון פורץ עם סולו סוחף בסגנון הקילרז ("הוא אמר לי, 'בוא נעשה סולו שירים את הבארבי'").
זה שיר חזק מאוד, על אבא שרוצה לחזק את תחושת הביטחון של הבת שלו. תהיתי אם זה קשור לעובדה שאתה ילד להורים גרושים, ושהיו לך יחסים טעונים עם אבא שלך.
"אני מתאר לעצמי שזה היה שם, אבל לא יכול להגיד לך שחשבתי על זה. כשאתה עושה צעד גדול, קופץ מעל איזו תהום בלתי אפשרית, אם תסחב על עצמך יותר מדי דברים, לא תצליח בקפיצה. תיפול ותתרסק. אתה צריך להסתכל לתוך עצמך, לשאול אם אתה עושה את הדברים האלה ממקום נכון. צריך לקלף די הרבה בשביל שתוכל לעשות את הקפיצה ולהישאר בחיים. קילפתי את הבושה, את האשמה, את הפחד".
בהקשר הזה, נראה לי שאחת הסיבות שהפרידה שוברת את הלב היא בגלל 'עזרה בדרך'.
"למה זה שובר את הלב?"
אתה אוהב קולנוע וספרות. אני צריך להסביר לך?
"לא כל סוף עצוב הוא סוף רע. הקשר בינינו וענת עצמה היו השראה גדולה שלי. היא הייתה חלק מהיצירה לא רק ברמת המוזה אלא גם תמכה מאוד. תמיד אמרתי ש'עזרה בדרך' זה משהו שעשינו יחד. וגם שם, סיפרנו את הסיפור כי חשבנו שצריך לספר את זה. ואני משתמש בלשון רבים. חשבנו שזה ראוי לפתוח קצת דלת לעולם האמיתי שלנו בשביל שיהיה לאנשים יותר קל להיכנס".
בתוך כל הדרמה הזאת, רותם גם הבחין שהפרעת הקשב שלו מחמירה. "היא תמיד הייתה מינורית ופתאום הפכה למז'ורית. וברגע שהיא הפכה למז'ורית ואובחנה, זה נתן לי הסבר, איזה נרטיב להמון דברים בחיים. למשל למה לא הצלחתי ללמוד מוזיקה. מוזיקה היא כלי ביטוי שהגעתי אליו לא מאיזה כישרון טבעי גדול, אני נורא מתאמץ. הגעתי אליו כי זה נדבק בתור הכלי לביטוי אותנטי של הילד שמביט במראה ורוצה להיות גיבור גיטרה".
הכלי הזה מצא את דרכו אליו גם אחרי ההכרזה שהוא בחוץ. זה התחיל בשיר 'מעגל האור', שנכתב עבור סרט בשם '15 שנה' ומגלם את אחד השיאים של האלבום החדש. "הייתי כבר בפרישה, ישבתי על חוף עם נקטר בננות, מקשיב רק לרשת ב'", הוא נזכר בסיטואציה שבה היה כשהתבקש על ידי חבר קרוב לתרום את השיר לפסקול.
אחר כך, כשכתב את 'שוב להאמין', רותם השתכנע שיש לו את החומר לקונספט המועדף עליו: אלבום שהוא יצירה שלמה, לא פחות מסרט או רומן. "ואז עשיתי חוזה חדש עם המוזיקה. אמרתי 'אוקיי, נפרדנו קצת. אני יכול לעבוד בשבילך יותר קשה, אבל מרגע שאת יוצאת לעולם - נצטרך למצוא סידור שאני יכול לעשות את זה נכון, לעשות את זה בצורה שאני יכול להתמודד איתה'".
יש לו גם זוגיות, עם אורית, שמפציעה מאחוריו בעטיפת האלבום. כמו בכל נושא, אולי מלבד הפרידה מענת (וגם שם רותם מקפיד להתייחס רק לתחושות שלו), הוא מתעקש למתוח קו בין האמנותי והפרטי. "אין לי המון. יש לי את הילדה שלי, שהיא כל העולם שלי, ואת המוזיקה שלי ואת בת הזוג שלי. כמה חברים ומשפחה. זה המעגל שלי. אני דואג להם והם דואגים לי. זה מה שאני עושה".
× × ×
בגיל 47 ואחרי כמה וכמה רעידות אדמה טקטוניות, נדמה שאפשר לפטור את רותם מהסיבוב המסורתי במשעולי הנוסטלגיה, ומה היה או לא היה בניינטיז. הכובד של השנים האחרונות אולי ניכר על פניו, אבל הוא ממילא נהג להתנכר לדימוי הנעורים הנצחיים שהשתקף מהם. בהתאם, מעבר לכאב יש גם הרבה נחמה בדברים שלו, שמתכנסים תחת המוטו: "להסתכל קדימה בתקווה ולא אחורה בפחד".
האלבום הקודם נגמר במשבר. לא פחדת שזה יקרה גם עכשיו?
"לא. אני לא יושב וחושב שאם אז הייתה התפרקות, מה יבוא עכשיו. האלבום לא אוטוביוגרפי או דוקומנטרי בשום דרך, אבל זה משהו שכבר יצא ממני. ב'נשורת' הכל היה בפנים".
ייתכן שהפיכחון, התחושה שהוא באמת מסתכל על עצמו ועל העולם במבט אחר, הביא לכך שגם הקורונה לא ממש הסיטה אותו מהמסלול. ממילא הנגיף התנפץ על החופים שלו עם תחילת העבודה על האלבום, אבל הוא בעיקר היה מצויד במחסן חירום מלא פרופורציות. "רגע לפני הכל, הייתה לנו חזרה אחת של כל ההרכב", הוא מספר ומתגאה מאוד בשיתוף הפעולה עם העילית של הרוק הישראלי: המפיק עובד אפרת, היועץ האמנותי והמתופף עודד פרח וחבורת נגנים שכללה את גבע אלון, עמיר רוסיאנו (ג'נגו), טל הפטר, קרני פוסטל ואוהד קוסקי (שהיה חבר בקרח תשע). "היה איזה רגע, שבאחת החזרות יצאנו מבואסים, כי כאילו היה לנו משהו ואיבדנו אותו. ואז אמרתי לחבר'ה, 'בינינו, כל הצוות, יש משהו כמו 250 שנות ניסיון במוזיקה. כמה כבר יכול להשתבש?'"
ואיך זה עבד עם הקורונה?
"אני, היה לי איזה מזל כזה, שבחיים משכו לי את השטיח מתחת לרגליים כל כך הרבה, שאני כבר התרגלתי שאין שטיח. אני עומד איפה שאפשר. אז אני חושב שחוויתי את זה טוב".
כאמן, זאת חתיכת סצנה, לא?
"לדורות שלפנינו היה את מלחמת העולם השנייה. זה יותר סצנה".
הוא מספר שההשפעות על האלבום החדש היו קלאסיקות של סטורי־טלינג מוזיקלי: טאונס ון זנט, ג'ין קלארק, פול סיימון. גם קאי טמפסט (לשעבר קייט), מהקולות הכי מבריקים על התפר שבין אינדי לספוקן וורד, פתחו לו את הראש. אפילו את רדיוהד, שפעם פסל כי הם אף פעם לא מחייכים, הוא מבין יותר. "ועדיין", הוא אומר, "לא היה מזיק להם טיפת חיוך פה ושם".
בעבר סיפרת שקשה לך לבכות. תוהה אם זה השתנה.
"אני עובד על זה".