הקשר בין המנוחה לבין שני הבנים שלה היה מעורער ועם אחד מהם נותק לגמרי. את הצוואה הראשונה שלה היא ערכה ב-2006 לאחר שאובחנה עם סרטן אלים בראש, ובה ציוותה את דירתה לאחיין שלה ואת יתר הרכוש לאחותה – תוך נישול שני בניה.
שלוש שנים לאחר מכן היא ערכה צוואה זהה אבל ב-2013 חתמה על צוואה שלישית שניסח חבר של אחד הבנים השלה, והפעם הורישה את כל רכושה לבן. שלושה חודשים לאחר מכן היא גם חתמה על הסכם מתנה שבו העניקה לו את דירתה. ב-2015 היא נפטרה ופרץ סכסוך בין בנה לבין דודתו ובנה: הבן ביקש לקיים את הצוואה האחרונה ואילו אחותה ובנה ביקשו לקיים את הצוואה השנייה.
לפני כשנה וחצי אישר בית המשפט למשפחה את הצוואה השנייה ופסל את השלישית. בפסק הדין, שהתבסס בין היתר על חוות דעת מומחה, מסמכים רפואיים וסרטונים ממצלמות שהותקנו בבית המנוחה, נקבע כי במועד עריכת הצוואה האחרונה והסכם המתנה היא כבר לא הייתה כשירה.
הבן לא השלים עם כך שדודתו ובנה זכו בכל הרכוש של אימו, והגיש ערעור למחוזי, אלא שכאמור השופטים מיכל ברנט, צבי ויצמן ויעל טויסטר ישראלי החליטו לדחות אותו.
הם קיבלו את המסקנות של בית המשפט למשפחה שלפיהן במועד עריכת הצוואה השלישית המנוחה הייתה במצב קוגניטיבי קשה, לא יכלה לדבר, להביע רצון או להבין את משמעות הצוואה.
מלבד זאת הם מצאו שהסיפור של עריכת הצוואה בידי חברו של המערער – שאינו עורך דין או משפטן – היה משונה. בין היתר הם הפנו לעדותו, שם אמר שהמנוחה "פחות או יותר הסכימה" לתוכן שכתב. רק מהסיבה הזו, נקבע, היה מקום לפסול את הצוואה.
"בית המשפט אינו מאשר צוואה שהמצווה 'פחות או יותר' הסכים לתוכנה! בית המשפט יכול לאשר אך ורק צוואה שברור שכולה, לפרטיה ולתנאיה, הובנו ע"י המצווה, לא 'כמעט', לא 'בערך' – אלא באופן מלא, ברור וחד", נכתב.
עניין תמוה נוסף שאליו הפנו השופטים הוא שהמערער הזמין רופאה כדי לבחון את כשירותה המשפטית של אימו לאחר עריכת הסכם המתנה והיא סירבה להעניק לו אישור. הוא אמנם איתר רופא אחר שסיפק לו את האישור המבוקש, אלא שחוות דעתו לא התקבלה כמהימנה, בין היתר לנוכח עמדת המומחה הממונה שלפיה המנוחה כבר לא הייתה כשירה באותה תקופה וסרטוני המצלמות שהראו כי המנוחה כלל לא תקשרה עמו.
לפיכך השופטים אישרו שהצוואה השלישית והסכם המתנה פסולים מאחר שהמנוחה לא הייתה כשירה באותה תקופה. הבן חויב ב-20 אלף שקל הוצאות.