בני הזוג התגרשו ב-2010 ובהסכם שנחתם ביניהם נקבע שהמשמורת תהיה אצל האם, והאב יתראה עם בתו פעמיים בשבוע, אחת מהן עם לינה, וכל סופ"ש שני. בפועל, האב נפגש עם הילדה יותר ככל שגדלה.
לפני כשנתיים ביקש האב להרחיב את זמני השהות אבל האם סירבה ועל כן הוא הגיש תביעה למשמורת משותפת וחלוקת זמני שהות שווה. הוא ציין שציפה שהאם תיעתר לבקשתו משום שזהו גם הרצון המפורש שהביעה בתם, והופתע כשסירבה ואילצה אותו לנקוט הליך משפטי. לדבריו, האם לא מכבדת את רצון הילדה ולא מבינה שדווקא הסירוב שלה יגרום נזק לקשר ביניהן. האם טענה לעומת זאת שהילדה לא מביעה רצון עצמאי אלא מושפעת מהסתה פרועה מצד אביה, שמערב אותה בהליכים המשפטיים וגורם לקונפליקט נאמנויות. לדבריה אין כל סיבה להתערב בהסכם הגירושים ושבחירתו של האב לנהל את הליך המשמורת פוגע בילדה. היא הוסיפה שהמטרה היחידה של האב היא להימנע מתשלומי מזונות.
עובדת סוציאלית שמונתה לערוך תסקיר בתיק המליצה על הרחבת זמני השהות ואף סברה שהדבר ישרת את טובת הילדה. השופטת הפנתה לעמדת האפוטרופוסית שמונתה לקטינה לצורכי ההליך שלפיה התקשורת בין הילדה לבין אמא שלה מורכבת גם ללא שום קשר לסכסוך בין ההורים, וההתעקשות למנוע ממנה להיות יותר זמן עם אביה עלולה להחמיר את המצב.
השופטת, שנפגשה עם הנערה, התרשמה הרצון שלה לשהות לפחות חצי מהזמן אצל אביה הוא אמיתי ועצמאי. היא ציינה כי אף שהאב לא התנהג בצורה מושלמת היא לא סבורה שהייתה כאן "הסתה פרועה" ונראה כי הבעיות בתקשורת בינה לבין האם לא קשורות אליו.
נקבע כי לאורך כמה שנים חזרה הילדה והביעה רצון מובהק להרחיב את זמני השהות עם אביה ויש להתחשב בו ולתת לו מקום גם אם הוא כרוך בשינוי הסכם הגירושים. השופטת ציטטה מדבריו של יאנוש קורצ'אק "הילד כמונו הוא אדם בעל ערך", והבהירה שיש להכיר ברצונות של הילדים ולא להקטין אותם רק בשל גילם הצעיר.
בפסק הדין צוין כי לו האם הייתה נעתרת מלכתחילה לבקשת בתה, לא רק שהייתה חוסכת בהליך המשפטי אלא גם מעבירה לה מסר שהיא מכבדת את הרצונות שלה ומכירה בהם.
לפיכך השופטת קיבלה את התביעה וקבעה משמורת משותפת שכוללת זמני שהות שווים עם ההורים. בנוסף היא חייבה את ההורים להמשיך לקחת את הילדה לטיפול רגשי ולהשתתף בהדרכה הורית. האם חויבה בהוצאות של 20 אלף שקל.