"תשאלי אותי היום מה יותר חשוב, להציל יהודים או להילחם בגרמנים? לא יודע"

ד"ר יצחק (טולקה) ארד (רודניצקי), בן 95

 

כשפרצה המלחמה חי בוורשה. נמלט לעיירת הולדתו שוויינצ'יאני שבליטא. נכלא בגטו שוויינצ'יאני. במהלך שהותו בגטו, היה בין מארגני קבוצת מחתרת שהבריחה נשק לגטו. במארס 43' ברחו חברי הקבוצה ליער. הם פעלו כפרטיזנים יהודים עד חבירתם לפרטיזנים סובייטים. כפרטיזן עסק בפיצוץ ובמיקוש פסי רכבת. עלה לארץ ב־45' והתגייס לפלמ"ח. שירת בצה"ל עד דרגת תא"ל. היה יו"ר הנהלת יד ושם. ארד, היסטוריון וחוקר של מלחמת העולם השנייה והשואה, פירסם ספרים ומאמרים רבים. אב לשלושה ילדים, סב ל־11 נכדים ו–13 נינים.

 

 

אם היום הייתי צריך לקבוע את השם, זה היה יום הזיכרון לשואה, לא יום הזיכרון לשואה ולגבורה. מפני שבשואה היו הרבה גבורות.

 

אישה שמסכנת את חייה כדי להבריח מזון לגטו לילד שלה, תפוח אדמה? זו גבורה. כל הלחימה להישרדות? גבורה.

 

זה לא שהייתה השואה והייתה הגבורה. בשואה הייתה גם גבורה.

 

פרטיזן זה מי שלחם. תשאלי אותי היום מה יותר חשוב, להציל יהודים או להילחם נגד הגרמנים? אני לא יודע. זה מעסיק אותי. בהרצאות רבות אני אומר רבותיי, אני כנער בן 15, 16, בלי משפחה, בלי שום דבר, גנבתי נשק, פעלתי במחתרת, הלכתי ליערות.

 

אבל אני הייתי בלי הורים. אני מגיל 13 בלי ההורים שלי, שנשארו בוורשה. הם נספו. מתו ברעב או ממחלה בגטו או נרצחו בטרבלינקה. אני ברחתי, לחמתי, פוצצתי רכבות. לא היה לי אף אחד. לא היו לי ילדים, לא אישה, לא היו לי הורים, להוריי גם לא היו הורים. אני רגע אחד חושב לעצמי, לא כנער בן 15־16, יתום, לבד בעולם, אלא כיהודי בן 24־25, בגטו. ונניח שאני יכול להשיג רובה, נשק, ולברוח ליער. ויש יער קרוב וישנם פרטיזנים. ואני יכול להיות גיבור ולהילחם ולפוצץ רכבות. אבל דבר אחד ברור לי, אני משאיר את אשתי וילדיי לגורלם. הם קיימים בזכות זה שאני עושה עבודה חיונית בגטו. בסלקציה הבאה הם יהיו קורבנות ראשונים.

 

אני שם את עצמי היום. אני חושב מהי הגבורה האמיתית. אני מציג את זה בפני טייסים, בפני קצינים מבה"ד 1, ואני שואל אותם "תגידו לי אתם, מה לדעתכם נכון לעשות?".

 

יש שתיקה בחדר. הם לא עונים. הם לא יודעים מה לענות. אז אני אישית אומר להם "אני חושב שאני לא הייתי עוזב את הגטו. לא הייתי עוזב את אשתי וילדיי".

 

לא. לא. אני הייתי נשאר. אני, שרצתי ופוצצתי רכבות, הייתי נשאר.

 

שמעת מה אמרתי? הנה, שמעת ממני. שמעת? אני דומע. למה? לעת זקנה אני בכלל מתרגש. בגלל המחשבה היום כאבא, כסבא, כסבא רבא, על ילדים, על משפחה.

 

אני אגיד לך דבר שאולי נשמע נורא; אני חושב שאני נשארתי בחיים הודות לזה שהוריי נשארו בוורשה. אם הייתי עם הוריי, אולי לא הייתי בורח. אני מודה שזה שהוריי נשארו בוורשה ומצאו את מותם שם, בזכות זה אולי אני ניצלתי. להמוני היהודים לא הייתה כל דרך. להמוני היהודים לא הייתה ברירה.

 

יש שתי תמונות קריטיות שאני זוכר בחיים שלי. התמונה הראשונה היא מסוף ספטמבר 41', כשראיתי את יהודי העיירה שלי אורזים את החבילות שלהם, כביכול כדי ללכת לגטו. לא ידענו על השמדה עדיין. הגרמנים הודיעו שמרכזים את כל יהודי האזור 12 קילומטר משוויינצ'יאני. אמרו ששם יקימו גטו, ואכן ריכזו שם 8,000 יהודים. בשוויינצ'יאני השאירו רק מעט עובדים חיוניים בגטו קטן. ראיתי את הצער. אנשים בוכים. מתחילים להתרוצץ. כל אחד מתחיל לחפש, אולי הוא יכול להיכלל ברשימה שנשארת בגטו הקטן, או לרשום את ילדיו תחת אחד החייטים, העובדים החיוניים. מהומה, פחד גדול ופאניקה. זו תמונה שמלווה אותי. אני מגלף בעץ ואני עשיתי את הסיפור הזה גם בעץ.

 

הסצנה הזו מתרחשת בסוף ספטמבר 41'. בשלב הזה ברחתי לביילורוסיה המערבית עם 12 נערים. כעבור שבועיים נודע לנו הסיפור האמיתי. 8,000 היהודים הובלו לכיוון יערות פוליגון ושם נרצחו. בשוויינצ'יאני נשאר הגטו הקטן. אחר כך חזרתי לשם. הייתה תחושה שבמקום שכבר הרגו את כולם יהיה יותר בטוח.

 

תמונה שנייה ב־4 באפריל 43'. אנחנו כבר ביער. עזבנו ליער במארס אבל היה לנו קשר עם הגטו. הגטו גדל. הגיעו אליו יהודים מעיירות סמוכות. בסוף מארס מודיעים שהגטו יחוסל ויהודים יועברו לווילנה ולקובנה. כדי שלא יחשדו. כל ההעברה מתבצעת על ידי המשטרה היהודית מגטו וילנה. הם יבואו, אומרים, הכל יסודר. מגיעים לגטו 15 שוטרים מווילנה, בהם חברי FPO (ארגון הפרטיזנים המאוחד מגטו וילנה - ח"ק). נודע להם עלינו. הם אמרו "אנחנו מכינים מרד בגטו, תצטרפו". היינו בסך הכל חבורת נערים. אמרנו "לא נראה לנו. עדיף לצאת ליער". הציעו שנגיע לווילנה, להיפגש עם הנהגת המחתרת. "תבואו לתחנת הרכבת ומשם ניסע".

 

ואני זוכר, 4 באפריל, יום אביבי, רכבת משא עומדת. יהודים מגיעים. ברגל, ומי שלא יכול - זקנים, ילדים - בעגלות. ואין אף גרמני ואף ליטאי. ושקט. יום יפה.

 

אחר הצהריים מגיע עובד רכבת מקומית. היה לו סרט כזה על היד. "יש הוראה של הגרמנים שאת קרונות המשא תסגרו מבחוץ", יש כזה וו, חיצוני.

 

אמרתי "אין לי רצון לנסוע בקרון". השוטרים אמרו "הקרון הראשון מיועד לנו, קרון פתוח, סעו איתנו". היינו עייפים אחרי שני לילות הליכות מהיער. נרדמנו. לפנות בוקר קמנו בווילנה. אחד השוטרים לקח אותנו לגטו, שלא יעשו עלינו חיפוש. לכל אחד מאיתנו היה אקדח. את הנשק השגנו כשהגרמנים נתנו לנו למיין נשק שלל סובייטי.

 

היינו בגטו. כעבור שעתיים שמעתי רעש. מה קרה? מיד כשאנחנו עזבנו, הגיעה משטרה גרמנית או ליטאית. את השוטרים היהודים לקחו לגסטפו בווילנה ואת הרכבת עם 2,000 היהודים, סגורים בקרונות משא, הובילו לפונאר. ויורים בהם. לוקחים קרון־קרון ויורים.

 

אני זוכר את הרכבת שראיתי, את האנשים נכנסים לקרונות, מפני שזה היה יום אביבי יפה, עם שמש. אני רואה את האנשים. הם ביקשו מאיתנו מים. ומי אלה? אנשים שהכרתי. היו שם כמה קרובים שלי, דודים, דודות. לא חשבתי שהם מובלים למוות. והנה, כולם כבר לא בחיים. נסעתי ברכבת עם 2,000 איש שהביאו אותם להשמדה.

 

אנשים שואלים איך אני חי. עדיין יש לי חלומות על השואה. די הרבה. זה לא מפתיע אותי, אבל אני שמח שאני שוכח אותם.

 

בפרטיזנים עסקתי בעיקר בפיצוץ רכבות על מסילת הברזל מווילנה לכיוון לנינגרד, מסילת הברזל המרכזית, ציר אספקה ופינוי עיקרי של הצבא הגרמני לחיילים, תחמושת, לכל החזית הצפונית, חזית לנינגרד. הייתי מהצעירים. שם נתנו לי את הכינוי טולקה.

 

היה לי מעמד טוב ביחידה. כשהיה צריך לחצות גשר מסוים, נהר, הגרמנים שמו מארבים והיה צריך מתנדב שיסייר קודם, אני רצתי. השתתפתי בפיצוץ 16 רכבות. 13 במסילת הברזל הגדולה ועוד שלוש על מסילת ברזל צרה. היינו יוצאים מיערות קזיאן, אחר כך מנרוץ, חמישה אנשים עם שני מטעני חומר נפץ, 12 קילו כל אחד, טי־אן־טי לשבועיים־שלושה, הולכים 30־40 קילומטר, למסילה. מגיעים למסילה, בוחרים מקום שבו מסילת הברזל עוברת על סוללה, כדי שהקרונות ייפלו מהפסים למטה. שניים היו יוצאים עם המטען, אחד ימינה לאבטחה, שני שמאלה, אחד מאחור. הגרמנים עשו פטרולים לאורך המסילה. כל רבע שעה עברה רכבת. בקושי הספקנו לברוח מאה מטר, פתאום הבזק. לפני ששומעים את הרעש. כמו רעם וברק. פעם אחת הגיע פטרול ולא הספקנו להניח את המוקש. אבל כשזה מצליח? שמחה גדולה.

 

האזור שוחרר על ידי הצבא האדום ביולי 44'. אני חלמתי לעלות לארץ.

 

כששואלים אותי אני אומר "אני עברתי את השואה דה לוקס". ראיתי הכל. סיכנתי את חיי בלי סוף. גם כשברחתי, היו בדרך מארבים. אבל לא עבר עליי מסדר הבוקר במחנה ריכוז שמסתכלים עליך "אתה לתאי הגזים", "אתה לא מתאים לעבודה". לא הרגשתי ממש רעב. איכשהו, התפוח אדמה תמיד היה.

 

דור הניצולים הולך ומתמעט. אני רואה את זה כתהליך טבעי. יגיע גם תורי. בינתיים אני עושה מה שאפשר עד הרגע האחרון, שיידעו את הסיפור. רצה הגורל והייתי בשני האירועים המרכזיים בתולדות העם היהודי במשך 2,000 שנה, הם השואה והקמת המדינה. בשניהם הייתי עד ובשניהם עשיתי כל מה שיכולתי.