בני הזוג היו נשואים 13 שנים, והוא מת במפתיע כחמש שנים לאחר גירושיהם. בתביעה שהגישה נגד בית החולים הלל יפה ומשרד הבריאות טענה האישה שגם לאחר הגירושים המשיכו השניים לקיים קשר זוגי ולמעשה חיו כידועים בציבור, הגיעו יחד לאירועים משפחתיים כזוג ותכננו להביא לעולם ילד משותף נוסף.
בית החולים ומשרד הבריאות טענו מנגד שהיא לא הוכיחה שהמנוח רצה שייעשה שימוש בביציות המופרות להולדת ילדים לאחר מותו. הוריו צורפו גם הם כנתבעים אך סירבו להגיע לדיון והביעו בפני עובדת סוציאלית את התנגדותם הנחרצת לשימוש בזרע של בנם. בניגוד לטענות האישה, מעדותה בבית המשפט עלה כי מערכת היחסים בינה לבין המנוח היו מורכבים ואף אלימים.
מאחר שנושא השימוש בזרעו של מת אינו מוסדר בחקיקה הפנה השופט פפרני אל הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בעניין – שם הנושא מוסדר באופן חלקי. לפי ההנחיות, כשאין הסכמה מפורשת של הנפטר בחייו, יש לבחון את "רצונו המשוער" בהסתמך על התבטאויותיו, עדויות בת זוגו וקרוביו, הרמוניה או מחלוקת בתוך המשפחה ועוד.
השופט הפנה לפסיקה שלפיה יש להתחקות אחרי רצונו של המנוח ולתת לו משקל של ממש. במילים אחרות, בית המשפט צריך לשאול את השאלה אם הנפטר רצה שייעשה שימוש בזרעו לאחר מותו. על כך ענה השופט שהאישה לא הוכיחה רצון מפורש של המנוח, מכמה טעמים.
ראשית, ככל שלמנוח היה רצון להביא ילדים לעולם, בני הזוג היו יכולים לעשות זאת לפני מותו, אך האישה לא הוכיחה שהם פעלו בנושא. שנית, היא לא הביאה עדים מטעמה כגון משפחה או חברים היכולים להעיד על רצונו המשוער של המנוח להביא עוד ילדים.
סיבה נוספת הייתה שמעדות האישה והצהרותיה בתסקיר שנערך לה עולה כי הרצון להביא ילד מזרעו של המנוח אינו נובע מרצון משותף של השניים, אלא משיקולים אישיים שלה. לבסוף, התובעת לא הוכיחה כי אכן ניהלה קשר זוגי עם המנוח לאחר גירושיהם כפי שטענה.
השופט ציין כי לא ניתן להתעלם מכך שלתובעת יחסים מורכבים ומדאיגים עם בתה הקטינה והרווחה אף הייתה מעורבת בעניין, ומכך שמצבה הכלכלי קשה ויש לה חובות. לפיכך התביעה נדחתה.