לנוכח הסיום המסתמן של עוד סבב לחימה בעזה, נטול הכרעה נחרצת כמו קודמיו, נחזור לשורשים. לפני 75 שנים, ב־29 באפריל 1956, נרצח בשדות קיבוץ נחל עוז המופצץ השבוע ללא הרף חקלאי צעיר – רועי רוטברג – כשרכב על סוסתו כדי לסלק מאדמת הקיבוץ ערבים חמושים שפלשו אליה מרצועת עזה הקרובה.
גופתו הוחזרה על ידי משקיפי או"ם כשהיא "מנוקבת בכדורים ומחוללת", כפי שכתב מרדכי בר־און בספרו הביוגרפי "משה דיין, קורות חייו" (הוצאת עם עובד 2014). בר־און כיהן אז כראש לשכתו של דיין; מינואר 1956, הוא כותב, התגברו הפשיטות של מסתננים פלסטינים ויחידות פדאיון מהרצועה לשטחי ישראל. מעשי רצח מזוויעים רדפו מעשי רצח מזוויעים. משה דיין, רמטכ"ל צה"ל, דרש מבצע צבאי לכיבוש הרצועה; ראש הממשלה בן־גוריון לפעמים תמך, לפעמים הסתייג – ובכל מקרה לא אישר מתקפת כיבוש יזומה. אז, כמו היום, עזה נחשבה לקללה.
הרצח של רועי רוטברג גרם לרמטכ"ל דיין להגיע להלווייתו. מעל קברו נשא נאום קצרצר הנחשב עד היום לתמצית הכי אמינה וקולעת של תפיסת החוסן הלאומי הישראלי, במיוחד מול רצועת עזה. "איך עצמנו עיניים מלהסתכל נכוחה בגורלנו", אמר דיין בקולו המתכתי, "מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו. (השכחנו שמעבר לשערי עזה) מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים? על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים, (כי) מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו". ומשום שזו המציאות בגבולותיה של ישראל הצעירה, "דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח, לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים... זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו". לבקשתו של בן־גוריון הושמט אז מהגרסה הרשמית של הנאום משפט פתיחה יוצא דופן, וכה אמר בו רב־אלוף דיין: "אל נא נטיח היום האשמות על רוצחיו (של רוטברג). מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו... הם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם".
דברי דיין נצרבו בתודעה הקולקטיבית הישראלית, עברו בצוואה מדור לדור, ממלחמה למלחמה. "ההספד על רועי רוטברג", מעיד בר־און, "היה לאחד הטקסטים החשובים במיתולוגיה הישראלית". דיין עצמו נע ונד בין גישה ניצית ליונית בהקשר הסכסוך הישראלי־פלסטיני, בין ארץ ישראל השלמה לשלום עכשיו, לפי נסיבות ואילוצים – ובלי התייפייפות. הוא שלל סיפוח של שטחים שנכבשו ב־1967 אבל גם התנגד נחרצות להקמת מדינה פלסטינית. הוא כפה על ממשלות ישראל מיד אחרי מלחמת ששת הימים סדר עדיפויות אימפריאלי: מצד אחד מתן היתרים לעובדים ערביים מ"שטחים מוחזקים", כפי שנקראו אז, להתפרנס בישראל, ומצד שני התנגדות לתוכנית לשיקום הפליטים במקומות מגוריהם שהוגשה למקבלי החלטות על ידי הפרופסורים לכלכלה מיכאל ברונו ויורם בן פורת, ונתמכה על ידי שר האוצר דאז פנחס ספיר.
בחלוף השנים הגיע דיין, כבר כשר חוץ בממשלת מנחם בגין, לרעיון האוטונומיה, הממשל העצמי הפלסטיני. במהלך המו"מ עם מצרים בשנים 1978־1980 לחץ על בגין להסכים לממשל פלסטיני עצמאי וחזק, ולהימנע אפילו ממראית עין של סיפוח. הפלסטינים, תיכנן דיין, יקבלו שליטה אזרחית מלאה על השטחים המוחזקים, ישראל תשמור בידה את השליטה הצבאית־ביטחונית, ועניין הריבונות יישאר מעורפל וללא הכרעה. רעיון הממשל העצמי נכלל במסמכי השלום עם מצרים ושימש אחר כך בסיס להסכמי אוסלו עם אש"ף ולקיומה הנוכחי של הרשות הפלסטינית.
לפני מותו מסרטן בגיל 66 בלבד, כינס דיין את רשמיו בעוד ספר שכותרתו "הלנצח תאכל חרב". בניגוד לעמדותיו הקודמות, הוא החל להבליט בנאומיו והרצאותיו את החשיבות של פיתוח כלכלי בשטחים בכלל וברצועת עזה בפרט. ככל שלתושבי עזה יהיה יותר טוב, סבר דיין למוד הניסיון, כך תיחלש קנאתם כלפי מי ש"הופכים להם לנחלה את אדמתם" – ובעקבות זאת תיחלש גם שנאתם אלינו.
זה לא קרה. עזה היא היום המקום הכי עלוב וחסר תקווה במזרח התיכון.
בתקופת חייו זכתה דרכו של דיין לכינוי "אקטיביזם", מושג שנעלם בינתיים מקשת הדעות הפוליטית בארץ. אצל דיין אקטיביזם לא היה רק ביטחוני וגם לא בעיקר ביטחוני. זה היה גם אקטיביזם מדיני שמשמעותו ייזום מהלכי הידברות נועזים עם מדינות ערביות ועם ההנהגה הפלסטינית. זה היה גם אקטיביזם כלכלי שמשמעותו השקעות ציבוריות גדולות בפיתוח, צמיחה וידע. וזה היה גם אקטיביזם ביצועי שמשמעותו יכולת לפרוץ עם יוזמות ורעיונות יצירתיים דרך חומות הביורוקרטיה והפוליטיקה הכיתתית החונקת.
כדי שנשתחרר מגזרת דורנו כפי שניבא אותה לפני 75 שנה משה דיין מול שערי עזה המקוללים, ולא נוריש לילדינו ולנכדינו רק חיי נצח על החרב, מי ייתן ותקום בקרוב בישראל ממשלה של אקטיביסטים.
המודל הישראלי בסכנה
"ירושלים מורכבת", כתבו מיכל קורח ומאיה חושן, מחברות השנתון של מכון ירושלים למחקרי מדיניות, "משלוש ערי משנה: עיר יהודית כללית, עיר חרדית ועיר ערבית". ערי המשנה הערבית והחרדית מדורגות בתחתית הסולם הסוציו־אקונומי, העיר יהודית הלא־חרדיות במרכז הסולם ומעלה.
כמו ירושלים, כך ישראל. הקהילה החרדית מונה כ־13% מתושבי ישראל, הקהילה הערבית (לא כולל דרוזים) כ־21%. למרות השוני בצביון החיים, הן דומות במאפיינים רבים: ריבוי טבעי גבוה, גיל ממוצע נמוך, מערכות חינוך עצמאיות חלשות ולא מתאימות למאה ה־21, הימנעות משירות בצה"ל, שיעור תעסוקה בלתי־מספיק, רמת חיים ירודה וצפיפות מגורים חריגה.
מעל למחצית מהאוכלוסייה החרדית והערבית חיה מתחת לקו העוני, לעומת כ־12% עניים באוכלוסיית היהודים הכללית. למרבית בני ה־18 עד 24, חרדים וערבים, השכלה שלא מכשירה אותם לשוק העבודה המודרני. לפי ניתוח שערכו נג'יב עמרייה ואסף גבע מאגף הכלכלן הראשי באוצר, 56% מבני הנוער הערבים בקבוצת הגיל הרלוונטית לא זכאים לתעודת בגרות. בחברה החרדית מצב ההשכלה גרוע בהרבה: "רק מיעוט קטן, פחות מ־3% מן הגברים החרדים שהיו אמורים לגשת לבגרות ב־2018, זכאים לבגרות, שכן חלק הארי של בתי הספר החרדיים אינם מלמדים כלל מקצועות נדרשים לתעודת בגרות", כותב אריאל קרלינסקי במחקרו "השכלה, תעסוקה והשתכרות של גברים חרדים" (הוצאת פורום קהלת, 2021).
עתידם של המוני הצעירים החרדים והערבים חסום, תעסוקתם מזדמנת, שכרם נמוך מהמינימום. מתוסכלים, עניים, מנוכרים מהרובד המרכזי של החברה הישראלית, הם נמשכים הן לדת בגרסותיה הקיצוניות, הן לשנאת האחר והן לעולם הפשע. לעימותים בערים המכונות מעורבות יש גם תשתית כלכלית: מצטופפות בהן קבוצות אוכלוסייה מעוטות אמצעים המתחרות על שטחי מחיה ומקורות פרנסה. לכך מצטרף הקרע המעמיק, בשתי הקהילות, בין מעמד הביניים המשכיל, המטפס מעלה בסולם הכלכלי־חברתי ועובר תהליך של "ישראליזציה" מוצלחת, לבין עם־רב של צעירים חסרי מקצוע וחסרי אופק להתקדמות בחיים, הפורקים את תחושות הייאוש שלהם בדרכים אלימות.
כבר לפני עשור הזהיר ה־OECD בסקירה מיוחדת תחת הכותרת "ישראל – חברה מפוצלת" מפני השסע הכלכלי־חברתי המעמיק בין ערבים וחרדים לבין האוכלוסייה היהודית הכללית, המאיים על יציבותה, חוסנה ועתידה של המדינה. עד לפני שנתיים־שלוש נראה היה שהפערים דווקא מצטמצמים: שיעורי התעסוקה בקהילות החרדיות והערביות התרחבו משמעותית והכנסותיהן הריאליות עלו יפה. אבל השיפור נעצר לגמרי עוד לפני קורונה - ובשנת המגפה עצמה הפך לזינוק באבטלה הגלויה והסמויה. דלתות התעסוקה נטרקו: רק 13% ממובטלי הקורונה הערבים חזרו עד סוף מארס למעגל העבודה, לעומת החזרה לעבודה של 87% ממובטלי הקורונה היהודים.
בהחלטת הממשלה 922 מדצמבר 2015 אושרה תוכנית לפיתוח המגזר הערבי הגדולה, המקיפה והמדויקת שגובשה בישראל אי פעם. את התוכנית יזם, גיבש והוביל ראש אגף התקציבים באוצר באותה התקופה, אמיר לוי. תוקצבו לה כעשרה מיליארד שקלים על פני חמש שנים, מהם הוצאו בפועל חמישה מיליארד. בגלל הביצוע האיטי והעודפים הלא־מנוצלים, החליטה הממשלה באוקטובר 2020, בתמיכת שר האוצר כץ, על הארכתה בשנה נוספת והסרת החסמים הבירוקרטיים שהקשו על מימושה, במיוחד בתחומי הבנייה. ח"כים ערבים בירכו עליה.
מצב כלכלי וחברתי קשה ומתסכל אמנם איננו ה־מניע להתפרעויות על רקע לאומי, דתי ותרבותי - אך הוא הזרז והמאיץ שלהן, משמש ביצה פורייה לפריחת ההסתה. בלי שהביצה תיובש במהרה, יימצא המודל המדינתי הישראלי כולו בסכנה קיומית.
ריקוד השלדים חוזר
גל של המצאות ופטנטים בשוקי ההון האמריקאיים בשנים הראשונות של המאה ה־21 יצר אשליה מתוקה ומרדימה של חדשנות טכנולוגית פיננסית חיובית מאין כמותה, ואיפשר צמיחה פרועה של משחקי פירמידה בורסאיים שהעשירו מעטים ורוששו רבים. כשהפירמידות קרסו לפתע, מאות מיליוני משפחות בארה"ב וברחבי תבל איבדו את חסכונותיהן, את דירותיהן ואת פרנסתן במשבר הפיננסי הגדול שפרץ ב־2008 וסער לפחות עד 2012. נזקיו הכלכליים־חברתיים כבדים מנזקי משבר קורונה.
המשבר לא הכה בעוצמה רבה בישראל הודות לשמרנות הטבעית של הבנקים הישראליים והתנגדותם ל"רפורמות" מסוכנות. סקירות שוטפות על ישראל, שנכתבו על ידי סוכנויות לדירוג האשראי, קרן המטבע הבינלאומית וה־OECD, זיכו את מערכת הבנקאות שלנו בציונים לשבח והצביעו עליה כעוגן של יציבות. שמרנותם השתלמה.
החתכים העמוקים שהותיר אחריו המשבר הפיננסי הגלובלי הגלידו רק אחרי עשור, בזכות כלי רגולציה מקיפים שתוכננו וגובשו בהידברות בינלאומית והשתמשו בשיטות חדשניות, כמו מבחני לחץ ועמידות למשברים מאקרו־כלכליים.
אלא שמטבע השווקים לשכוח – והם שכחו. מיליוני משקיעים קטנים כגדולים שוב נשבים באחרונה בקסמן של המצאות פיננסיות מורכבות ואפלות, המעודדות משחקי פירמידה חדשים ומסנוורות את עיני העם החוסך. הדוגמאות הבולטות: מטבעות קריפטו והאופציות על שעריהם, קרנות המתיימרות לעקוב אחר מדדי אגרות חוב בבורסה, אפליקציות להימורי בזק על מניות של חברות שוליים מפסידות, ובאחרונה גם ספא"קים, ראשי תיבות של השם האנגלי SPAC, "חברה למטרת רכישה מיוחדת". ריבוי הפטנטים והחידושים מגביר מדי יום, אם לא מדי שעה, את הסיכונים בשוקי ניירות הערך – כאשר רשות ניירות ערך האמריקאית, האמורה לשמור על האינטרסים של משקיעים מן השורה, עדיין רדומה.
למזלנו, בנק ישראל ורשות ניירות ערך הישראלית לא רדומים ולא מהססים. אף לא אחד ממכשירי ההשקעה שהוזכרו למעלה הורשה עד כה להטיל עוגן בתל־אביב, לא בבנקים ולא בבורסה - או שהורשה חלקית מאוד, בתנאים מגבילים ומחמירים במיוחד. בכך נחסכו מהמוני ישראלים הרווחים וההפסדים המטאוריים מהימורים במסווה של השקעה שהיו מנת חלקם של המוני אמריקאים וסינים מראשית השנה. מחירו של ביטקווין אחד כבר ירד ב־60% משיאו ושערי הספא"קים הידרדרו לשפל. אפשר שגם הלקח מהיסטוריה הפיננסית הישראלית השפיע לטובה: הנזקים שגרמו לציבור הרחב שלוש "שנות הבועה" בבורסה, מ־1992 עד 1994, צרובים עמוק בזיכרונם המשותף של הרגולטורים והפעילים בשוקי ניירות ערך, וטוב שכך. מ־356 חברות שהונפקו באותן השנים בתל־אביב, מניות של 172 הפסיקו להיסחר – והן הפכו לחברות בועה ולשלדים בורסאיים. כעבור עשור נמצאו להן קונים חדשים שגילו עניין בשלד בורסאי מן המוכן, נשכח וקפוא. החלה תחיית מתים ההדרגתית; המשבר של 2008 קטע אותה לפני שהספיקה להפיל קורבנות פיננסיים רבים.
ריקוד השלדים מאיים עכשיו להיפתח מחדש במקומותינו בדמות אותן "חברות למטרת רכישה מיוחדת", שביקשו לעשות עלייה לישראל ולגייס מאיתנו מזומנים רבים בלי לגלות לאיזו מטרה, בשביל מה ובשביל מי. יו"ר רשות ניירות ערך ענת גואטה בלמה אותן כשהעמידה תנאים קשים להנפקתן בארץ, נוקשים בהרבה מהגמגומים של הרגולטורים באמריקה. ביניהם: הון עצמי של 40 מיליון שקלים, קניית 70% מההנפקה ראשונה על ידי משקיעים מוסדיים (מנוסים ועשירים) והחזר מלא של כספי המשקיעים, אם יוזמי ספא"ק לא יצליחו למצוא לכסף שימוש עסקי ממשי. חברת ספא"ק הרי דומה לקניית חתול בשק, או ליתר דיוק, לקניית שק שאולי יש בו חתול ואולי אין. לא סתם היא קרויה בעגת הבורסה "חברת צ'ק פתוח".
הרבה דברים ראוי לייבא ארצה מאמריקה – והרבה לא. לא ראוי ולא רצוי לייבא את אלימות המשטרה, את התקינות הפוליטית החונקת, את מגפת ההשמנה, את החופש להחזיק בנשק חם – ואת התחרות הפיננסית שלוחת הרסן.