האם הלכה לעולמה בנובמבר 2012 ובאותו זמן חמישה מילדיה היו בחיים. שני ילדים נוספים הלכו לעולמם לפניה והותירו נכדים. אחד הילדים, שמעולם לא עזב את המשק ונותר לגור בו, הגיש תביעה שבה ביקש מבית המשפט להצהיר כי הזכויות בו הוענקו לו במתנה על ידי אימו עוד בחייה. לדבריו הזכויות הועברו אליו מכוח הסכם פנים משפחתי.
היורשים האחרים הכחישו כי היה הסכם להעברת המשק לתובע. הם דרשו שיינתן צו לפירוק השיתוף במשק ושימונו כונסי נכסים למכירתו ושהתובע ישלם להם דמי שימוש על התקופה שבה גר במקום. בית המשפט למשפחה דחה את טענת התובע לאחר שמצא כי האם לא הגישה מעולם לרמ"י את המסמכים הנחוצים לצורך העברת הזכויות והיא אינה תקפה. אמנם בית המשפט התרשם שהאם נהגה להצהיר בפני בנה כי המשק שייך לו, אך קבע שהדברים לא התגבשו לכדי הסכם מחייב.
לפיכך נקבע שהזכויות במשק יחולקו בהתאם לחוק הירושה. השופט מצא כי התובע הוא היורש המוכן ומסוגל לקיים את המשק, וקבע כי כתנאי לכך שהמשק יעבור אליו עליו לפצות את היורשים האחרים ב-1.479 מיליון שקל בתוך 12 חודשים. התביעה לדמי שימוש נדחתה נוכח מצבו ונסיבותיו של הבן וההבטחות שנתנה לו אימו.
התובע ושלושה מאחיו הגישו ערעור למחוזי. הבן עמד על טענתו כי נכרת הסכם פנים-משפחתי שבו העבירה האם את זכויותיה במשק אליו וכי מדובר במתנה שהושלמה. שלושת האחים טענו כי לא ניתנה להם הזדמנות לטעון בסוגיית זהות היורש שמוכן ומסוגל לקיים את המשק וכי בית המשפט שגה כשלא פסק לטובתם דמי שימוש.
שופט המחוזי גד גדעון דחה את ערעור הבן וקבע שלא הוכח קיומו של הסכם פנים משפחתי. ערעור האחים התקבל חלקית. נקבע כי יש ממש בטענה שהם לא קיבלו הזדמנות לטעון בעניין היורש המוכן ומסוגל לקיים את המשק אך מאחר שהתקופה לתשלום הפיצוי חלפה, הדיון התייתר ויש להוציא את המשק למכירה בשוק החופשי.
השופט התערב בקביעה בעניין דמי השימוש וקבע כי לא היה מקום לפטור את האח כליל מתשלום דמי שימוש עבור הנכס, בנסיבות בהן הוסיף וגר במקום תוך גרימת הפסד ליורשים האחרים.
האח חויב בתשלום דמי שימוש מופחתים בסך של 3,500 שקל לחודש שאותו ישלם לשלושה מהאחים שהגישו את הערעור. אם לא יפנה את המשק הסכום החודשי יזנק ל-9,300 שקל. השופטים אריאל ואגו ואלון אינפלד הצטרפו לפסק הדין.