סקס, סמים ורוקנרול. זה מה יש

אחרי שכבשו כל פינה ביקום עם הלהיט מארמגדון, אירוסמית' חוזרים בדיסק עמוס

"כל זמן שאוכל לנגן, אעשה זאת", אמר סטיבן טיילר לכתב ה"רולינג סטון", שבא לבקר את הלהקה באולפן, "כמו שכלב שממשיך ללקק את הביצים שלו". ואכן טיילר, ג'ו פרי וחבריהם כבר מזמן אינם נערים שמנגנים במוסך של אבא ואמא, הם חצו כבר את גיל החמישים (טיילר בן 52, פרי בן 50), חטייארים אמיתיים, אבל בנשמתם הם נשארו אותם ילדים שהאזינו ל"סיפוק" של הסטונס והאמינו שזה הדבר הכי טוב בעולם. כי את אלבומם החדש, "Just Push Play", הם הקליטו לבדם באולפן הביתי ה"קטן" של ג'ו פרי בהצהרה של "אותנטיות, הנה אנו באים".

תמיד היתה לי סימפטיה אליהם, גם כשכתבו קלישאות. ראשית, כי הם להקת ספיינאל טאפ אמיתית, עם סיפורי המין והסמים הכי מצחיקים (ונוראיים) שיש; הם רוקנרול בהתגלמותו, והעובדה שהם בסך הכל גרסה פחות מתוחכמת של הסטונס לא ממש הפריעה לי. שנית, הם מקצוענים אמיתיים. טיילר סולן טוב, וג'ו פרי הוא אחד מהגיטריסטים האהובים עלי – מלא סטייל ומוזיקליות, וקטעי הסולו שלו הם ממש מלאכת מחשבת.

הניינטיז היה ה-עשור שלהם. הם הצליחו יותר מאי-פעם עם שרשרת להיטים וקליפים שנבנו על פי נוסחאות פנטזיה הוליוודיות וכבשו את MTV. הם העסיקו את המפיקים הכי נחשבים באמריקה: למשל גלן באלארד, שצמוד לאלבומיה האחרונים של אלאניס מוריסט, ועבד איתם על "Nine Lives", אלבומם האחרון מ-97'. הם גם הגיעו לרוויה מסחרית עם "אני לא רוצה להחמיץ דבר", הלהיט הגדול מהסרט "ארמאגדון", שכתבה דייאן ווארן-פנד.

השאלה שהעסיקה אותם היא, כמובן, איך ממשיכים. כיצד אפשר לעשות עוד אלבום רוק מבלי לצאת מגוחכים? לפיכך הוחלט להקליט את האלבום באולפן הביתי הקטן של פרי, שעל קירותיו תלויים גיטרות ואקדחים בשורות, ולהסתפק בהפקה עצמית. "כל פעם שהתחלנו לדבר על מפיקים חיצוניים הקיבה שלי התחילה להרגיש רע", אמר פרי. "זה לא התאים לנו".

 

צעיר וכנה יותר

 

השמועות על הכיוון של האלבום החדש החלו לפרוח, כשמפיקי-על מהעבר קפצו לביקור ואנשי חברת "קולומביה רקורדס" החלו להתהלך בעצבנות ולכסוס ציפורניים, אבל טיילר ופרי יצאו הפעם עם אלבום שלא היה מבייש מאות להקות רוק צעירות. הסימן הראשון למאגר המתחדש של האנרגיה הבלתי נדלית שלהם ניתן בהופעתם בסופר-בול, שם ביצעו את "Walk this Way" יחד עם אורחים כמו בריטני ספירס, אן סינק ומארי ג'יי בלייג'. זה היה ביצוע נהדר, מלא אדרנלין ורב עוצמה. ואותן אנרגיות צעירות באות לידי ביטוי לאורך כל האלבום החדש.

השירים הם פחות או יותר אותם שירים; יש קצת פלירטים עם ריפים מזרחיים-פסיכדליים, אבל לא יותר מזה. פרי ממשיך להפגיז בעבודת גיטרות נהדרת, חטיבת הקצב נשמעת פיצוץ, וטיילר עם אותן מאניירות בשירה, אבל האלבום נשמע צעיר יותר, אמיתי וכנה יותר, ויש בו גם את הלהיטים שיעשו את העבודה.

"Jaded", עם ריפ שמזכיר מעט את "ימי קיץ" של לד זפלין, יצא כסינגל ראשון וכבר כובש שטחים נרחבים על גלי האתר. "Beyond Beautiful" מבוסס על ריפ רב עוצמה, תופס כבר בשמיעה ראשונה ומזכיר גם הוא את לד זפלין בתקופת קשמיר. "Sunshine" הוא עוד להיט פוטנציאלי שמזכיר קצת שירי סיקסטיז, אבל ניחן בעוצמות של רוק כבד, ו “Fly Away From Here”, היא בלדה שעוד תעשה שמות ב-MTV. שאר השירים ממלאים את הרווחים, ללא הפתעות מיוחדות.

המהלך הזה של אירוסמית' מזכיר את הכיוון בו נקטו בון-ג'ובי בשנה שעברה, כשהרגישו מנוסים ובוגרים מספיק כדי לקחו על אחריות על כל שלבי יצירת האלבום, ואכן יצרו את אלבומם הטוב ביותר. במקרה של אירוסמית', האלבום אינו נמצא בשלישייה המובילה, אבל הוא אחד היותר טובים שלהם. בכל מקרה, רק הידיעה שמנהל חברת קולומביה קיבל שוק בהאזנה לאלבום עושה טוב על הלב.